הפגנת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית ב-30 בינואר / צילום: שלומי יוסף
כאשר נגנב סוס המירוץ הנודע "כתם הכסף" אמר הבלש היועץ המפורסם בהיסטוריה, שרלוק הולמס, למפקח גרגורי את אחד המשפטים הידועים - והמצוטטים - ביותר שלו, או בספרות בכלל, בתשובה לתחינה, הדי רגילה של המשטרה הבריטית אובדת העצות:
"האם יש נקודה שאליה תרצה למשוך את תשומת לבי?"
"לתקרית המוזרה של הכלב בלילה".
"הכלב לא עשה דבר בלילות".
"זאת היתה התקרית המוזרה, "העיר שרלוק הולמס.
בחודשים האחרונים אנו מסתכלים על המחאה השחורה בארצות הברית. על ההפגנות, האנרכיה והביזה בהתחלה, מנסים להסיק ממנה על סיכויי טראמפ וביידן בבחירות, ואנו רואים כיצד המחאות האלה מתפשטות ברחבי העולם, כשהעולם כולו בא חשבון עם החלקים הפחות נעימים בהיסטוריה שלו.
או לא בדיוק.
אחת השאלות המעניינות במחאה שהחלה בזעם של הקהילה האפריקאית-אמריקאית, - זעם המתפרץ מדי עשור - כאשר הטריגר בדרך כלל הוא עוד מעשה עוולה המתועד לעיני המצלמה, הרג בחסות החוק של אדם שחור בידי שוטרים במקרה הנוכחי - מועצם בידי שני אירועים שקרו כמעט בעת ובעונה אחת. אישה לבנה המאיימת - ומבצעת - על גבר שחור שתתקשר למשטרה ותטען שהוא איים עליה אחרי שביקש מנה לקשור את הכלב שלה באזור בפארק שבו מצויין בפירוש שצריך לקשור את הכלב; ואב ובן שהרגו/רצחו גבר שחור כי לטענתם חשדו בו שהוא פורץ, הם רדפו אחריו ורצחו אותו בלא שום הוכחה, בלא שום סמכות, חוץ מהסמכות הנתונה להם כאנשים לבנים בג'ורג'יה.
המחאה הזו גם הביאה, שוב, לבדיקה מחדש של המיתוסים האמריקאים - גנרלים מצבא הקונפדרציה, דגלי הקונפדרציה, מחוקקים גזענים, סוחרי עבדים בריטים, ליאופולד מלך בלגיה ושליט קונגו - יש דרישה להוריד פסלים, בעולם כולו.
אך האם זה עולם כולו?
כמו במקרה של הכלב שלא נבח בלילה - יש מקומות שבהם הדממה מחרישת אוזניים. אמריקה הלטינית, למשל.
הרנן קורטס מונצח בפסלי ענק. גם באמריקה הלטינית. גם פרנסיסקו פיסארו. בואו ניזכר לרגע - בעוד ניתן להתווכח בלהט, צריך להתווכח האם למשל להסיר, במקרה הקיצוני את פסלי צ'רצ'יל או גאנדהי - ויש הרי דרישות כאלה כי היו גזענים - הרי אין שום מחלוקת על כך ששני הקונקיסטאדורים הספרדים האלה ביצעו רצח עם - האחד באימפריית האצטקים, האחר באימפריית האינקה. הם ואנשיהם, באופן אישי לחלוטין, רצחו מאות אלפים. גברים, נשים, תינוקות. הם ביצעו פשעים איומים. פסלים הוקמו לכבודם - בתקופה שבה ספרד שלטה באמריקה הלטינית (יש לכבודם גם פסלים בספרד עצמה, כמובן) - מדוע בעצם הפסלים האלה עדיין עומדים? מדוע אין, לפחות, מחאה כדי להוריד אותם? כי הם חלק מההיסטוריה? גם ליאופולד, אנדרו ג'קסון, הגנרל לי הם חלק מההיסטוריה. מה בעצם ההבדל?
יש טענה האומרת שהפסלים נשארים, ואין מחאה כי הם אבות האומה כיום. פיזית. כלומר הילידים הרי הוכחדו - ברציחות עם, עבדות ובעיקר חיידקים, ותושבי אמריקה הלטינית כיום הם במידה רבה צאצאי הלבנים שהגיעו, או שילוב של הלבנים, האינדיאנים והעבדים השחורים (בברזיל הייתה עבדות עשרות שנים אחרי ארצות הברית), ואלה אבותיהם. בסדר - אבל הרי הבריטים והאמריקאים כיום מוחים על הנצחת אבותיהם שלהם. מה מקור השוני?
לדעתי ההבדל אינו היסטורי, הוא תרבותי. אם נסתכל על שתי המחאות הגלובליות הגדולות של העשור האחרון, מחאות המי טו ומחאת השחורים בארצות הברית שהפכה למחאה גלובלית בניסיון לתקן את העבר, או לפחות את הנצחתו - הן לא באמת גלובליות.
המחאה, הבושה - המוצדקת - על עבר שבו קמו אימפריות מדיניות וכלכליות על עבדות, על קולוניאליזם, על עושק וניצול, או במקרה של מי טו עבר קרוב יותר של השתקה כאשר גברים בעלי עוצמה ניצלו מינית, הטרידו, אנסו - המחאה הזו היא, בעיקרה, אמריקאית. אם תרצו - אנגלו סקסית. היכן ראינו בעיקר את המחאות הדורשות להפיל, או לשנות כיתוב, או להזיז, פסלים של מקימי אימפריות, מגלי עולם נצלנים וכל השאר? בארצות הברית ובריטניה בראש ובראשונה. כך הדבר גם במחאת מי טו. בנושא האנדרטות וחשבון הנפש עליהן אנו רואים זאת גם באוסטרליה, בבלגיה, ובעוד כמה מדינות. וזהו. בנושא המי טו אנו רואים זעזוע וחשבון נפש - שמזמן הגיע זמנם - בישראל, למשל.
יש לנו נטיה מובנית, אפילו טבעית, לראות תהליכים בארצות הברית כאוניברסליים. ופעמים רבות אכן תהליכים אמריקאים הפכו לאוניברסליים - תנועת שיוויון זכויות האישה, השיוויון ללהט"בים, המאבק בעבדות (שהחל בבריטניה). בגלל הנוכחות הכה בולטת של ארצות הברית בעולם, בגלל הרשתות החברתיות הנשלטות בידי חברות הייטק אמריקאיות, בגלל השליטה של תרבות אמריקאית בתרבות העולמית אנו מתבלבלים. הנוכחות של רעיונות אמריקאים המגיעים דרך מרצים שלמדו בארצות הברית וחוזרים לארצותיהם עם רעיונות המהפכה של ברקלי או השמרנות של אסכולת שיקגו, אנו בטוחים שאלה הרעיונות העולמיים. כולנו אמריקה. אלא שאנחנו לא.
מדוע באמריקה הלטינית איננו רואים למעשה שום מחאה, שום דרישה להפלת פסלי קולומבוס - הוא קולון - קורטס, פיסארו? בואו נניח שאכן תושבי אמריקה הלטינית הם בעיקר צאצאי הקונקיסטאדורים ושאר המתיישבים האירופים - הרי צאצאי אירופים מוחים נגד העוולות שעשו אירופים מצפון לריו גרנדה, מדוע לא מדרום לה?
מדוע מחאת המי טו הצליחה כל כך - וכן, הדרך עוד ארוכה עד לתיקון העוולות כולן - בארצות הברית, בריטניה, בישראל, ומדוע היא לא קיימת כמעט בצרפת, למשל? מדוע בבריטניה הסופרת הפופולארית בעולם ג'יי.קיי. רולינג חוטפת מתקפות אדירות בגלל התבטאות הנתפסת כאנטי טראנסית ובמדינות אחרות לא רק שטראנסיות, ובכלל הקהילה הלהט"בית נרדפת אלא שגם אין סיכוי, בעתיד הקרוב לפחות, למחאת מי טו? ולא, אני לא מדבר על מדינות מוסלמיות או שמרניות באפריקה למשל, אלא על מדינות באירופה. באיחוד האירופי.
מוחים גם על העבר
לפני כשלושים שנה כתב פרנסיס פוקויאמה מאמר, קץ ההיסטוריה שמו. ניצחנו, הוא אמר. אנחנו, המערב, הליברלי, הקפיטליסטי, הדמוקרטי - הבסנו את כל אויבינו. את הקנאים הדתיים, את הנאצים, הבולשביקים, כולם. העולם כולו יודע שהדרך היחידה לאושר ולעושר היא דמוקרטיה קפיטליסטית - או קפיטליזם דמוקרטי. ובימים של קריסת הגוש הקומוניסטי נראה היה שאכן, העולם כולו הופך להיות אירופי/אמריקאי, גלובלי, דמוקרטי, שהנה הנאורות, הקידמה, הרציונליות, הקפיטליזם הנאור והדמוקרטיה המרוסנת שולטים בעולם, למעט כמה כיסים שעוד מעט יפלו.
זה לא בדיוק מה שקרה. לא רק שסין הדיקטטורית מתעצמת, ורוסיה האוטוריטארית, ובמזרח אירופה הלאומנות גוברת, וטרור איסלמי ומה לא - יש סיבות לא להתלהב מהמערכת הפוליטית בארצות הברית, בבריטניה, באותו מערב שהיה כה שבע רצון מעצמו.
כי המחאה כיום היא מחאה על ההווה, כמובן - המחאה והזעם של הקהילה השחורה בארצות הברית שבכל נתון נורא היא מובילה בארצות הברית - ממשפחות הרוסות ועד הרוגים מאש משטרה, ממעמד סוציו אקונומי ועד משפחות לא מתפקדות, אפליה מתמשכת מוסווית בדוחק. אבל לא רק - המחאה היא גם על העבר. העבר המדומיין.
העבר הזה שבו ארצות הברית אומרת לעצמה - ולעולם כולו - שיש לה יעוד גלוי לעין. וכן, הם עדיין אומרים זאת, או לפחות חלקם: כולנו שמענו פעם אחר פעם אמריקאים, מנשיאים ומטה, אומרים ברצינות מלאה על ארצם שהיא המדינה הדגולה ביותר עלי אדמות. הם רואים בארצות הברית את העיר על הגבעה, שילוב של אור לגויים ועוצמה צבאית. יש להם סיבות לחוש גאווה, אפילו יהירות - אבל רבים באמריקה מושכנעים בכל ליבם שכל דבר שאמריקאים עשו, שאמריקה עשו, מעצם טיבעה של אמריקה חייב להיות מעשה צודק, לטובת האנושות.
85% - אחוז בלתי נתפס, אבל אמיתי, מכל הסרטים שנעשו בהוליווד אי פעם הם מערבונים. ומרביתם, כלומר כולם עד לפני כמה עשרות שנים היו מלאי צדקנות. אם הקרינו את מלחמות האינדיאנים, או את אנשי החוק המנקים את העיירה, ובמשך עשרות שנים, סרט אחר סרט, חיל הפרשים הגיע בדהרה ברגע האחרון והציל את המתיישבים, המשפחה האמריקאית יראת השמיים מפני הפראים המקרקפים. נער אינדיאני סיפר פעם כיצד הוא וחבריו היו יושבים בבתי הקולנוע ומריעים כשהפרשים הגיעו - והרגו את אבותיהם.
רק בשנות ההשישים והשבעים, שנות וייטנאם יתחילו לראשונה להראות את גנרל קסטר, למשל, כקצין צמא הדם והמתוסכל - ואגב גם השאנן והגזען - שהוא היה באמת, לא כגיבור הנלחם עד הכדור האחרון כפי שהוצג קודם לכן. יציגו את הצד השני של ההיסטוריה - את הטבח בוונדד ני. את הפרת ההבטחות, פעם אחר פעם. עדיין לא מעיזים להתמודד עם המיתוס של האלמו, אגב. בפרפרזה על מייקל ג'ורדן - גם בטקסס קונים כרטיסי קולנוע. וכמובן כך גם לגבי השחורים. בסרט אחר סרט הם היו המשרתים החייכנים, הבדרנים החייכנים, הרקדנים הנפלאים החייכנים, אנשים כה פשוטים, כה טובים, כה מאושרים במקומם, מדוע לבלבל אותם ולתת להם חינוך מעבר ליכולותיהם? ראו כמה הם שמחים, כשהם נכנסים מכניסת המשרתים כדי לבדר את הלבנים במיטב האולמות.
וזה התפוצץ לבסוף. זה חייב היה להתפוצץ. השחורים ידעו את האמת. גם האינדיאנים. הלבנים שכנעו עצמם שהדברים שונים - הם הרי קראו את 'אל תיגע בזמיר', הם ראו את 'חלף עם הרוח', את הסרטים שבהם הבלש הלבן והשחור משתפים פעולה כל כך יפה, כמו אחים, כמעט.
אז בארצות הברית הזעם גלש לרחובות, כמו שקורה אחת לעשור בערך. בבריטניה גם - מסיבות מעט אחרות: הבריטים הליברלים של המאה העשרים ואחת מתביישים במורשתם. האימפריה הבריטית מבחינתם אינה מקור לגאווה. להפך. כל המורשת של הקרבות מול הילידים (שכמובן גם הם הונצחו בשלל סרטים, כמו זולו, קלייב איש הודו ואחרים), של השלטון שוחר הטוב ברחבי העולם, של מגלים ושודדי ים - מושגים שהם בתקופת דרייק למשל - כל אלה מביכים אותם היום, את הצעירים הליברלים של לונדון. כמו גם את הליברלים בברלין, או בריסל.
אבל שוב - לא בכל מקום. איש לא נוגע באינווליד בפריז, למשל, עד כה. בחומת הקרמלין. באנדרטת הטרקרים בדרום אפריקה, ועוד אנדרטות לאישים, לאירועים היסטוריים שבהם האדם הלבן לא היה במיטבו, בלשון עדינה. החשבון ההיסטורי ממש לא נעשה בכל מקום.
אז מה השורה התחתונה? אנו רואים את המראות מרחובות ארצות הברית בערוצי הטלוויזיה, רחובות אירופה. הכתב בוושינגטון והכתבת באירופה - או ההפך - נמצאים בחלונות ומראים לנו את העולם. אכן, חלק מהעולם. כדאי לזכור - ארצות הברית ואירופה, יחד, הן פחות מעשירית מאוכלוסיית העולם. ולא רק שחלק ניכר מהעולם מנסה לשרוד ולא עוסק בזכר העבר - רבים רואים את העבר בצורה שונה לגמרי מהמפגינים האמריקאים והבריטים.
אמריקה תפיל את פסלי קולומבוס - אבל בכך כמובן לא יימחק מקומו ההיסטורי, שבו יש אורות וכמובן צללים רבים. ומדרום לארצות הברית, ובאופן אירוני במקומות שבהם מורשת קולומבוס והספרדים נוראה בהרבה מאשר בצפון אמריקה - שם ממשיכים לראות בו חלק מההיסטוריה, להגיע עם הילדים לכיכר שבה הוא משקיף אל האופק. כרגע - ארצות הברית היא הרי גם קובעת הטרנדים של העולם, הויכוח הזה יגיע גם למקסיקו, גם לישראל. אבל כדאי לזכור - גם כשהוא יגיע, זה יהיה בצורה מקסיקנית, בצורה ישראלית. לא אמריקאית.
הכותב הוא עיתונאי ופרשן חדשות חוץ