מוכר בכניסה לחנות מחכה ללקוחות. העסקים מתקשים לחזור לשגרה לאחר תקופת הסגר הממושכת / צילום: כדיה לוי, גלובס
ביום עיון שערך המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות, ביקשו כלכלנים לחשב כמה שנות חיים הרווחנו בסגר במרץ-מאי, מה הייתה העלות של כל שנת חיים שחסכנו והאם זה היה "כדאי".
המשימה הזאת קשה לא רק כי אנחנו נוהגים לומר שלחיים אין מחיר, אלא גם משום שהמספרים שעל בסיסם נעשים החישובים לא באמת ידועים. כמה חיים נחסכו? זה תלוי. הרי בשבדיה ובעיר ניו יורק, שגודל האוכלוסייה בהן דומה לישראל, מספר המתים שונה מאוד באותה תקופה שלא היה בהן סגר - 5,000 ו-20 אלף בהתאמה.
גם חישוב העלות של כל יום סגר אינו פשוט. בימי הסגר עצמם, הפסיד המשק 60-120 מיליארד שקל. אך אין לנו אפשרות לדעת מה היה מצב הכלכלה ללא סגר אבל בתנאים של מגפה. עולה השאלה האם בכלל כבר סיימנו לספור את ההפסדים מאותו סגר ועכשיו אלה הפסדים שכבר נועדו לחישוב אחר.
מעבר לכל אלה, איך נדע אם המחיר היה "כדאי", אם לא נדע מהו המחיר ההוגן עבור כל שנת חיי אדם?
בכל זאת, אומר פרופ' עמיר שמואלי, פרופסור אמירטוס מבית הספר לבריאות הציבור הדסה, האוניברסיטה העברית, "אנשים כן מגבילים את המחיר הכלכלי והחברתי שהם מוכנים לשלם עבור חיים. גם בימים רגילים המדינה אינה משקיעה אינסוף משאבים בהגנה על בריאות ובהגנה על בטיחות. אם איננו יכולים לחשב מחיר לחיים, לא נוכל להביא אותם בחשבון בתוכניות הכלכליות שלנו, ודווקא נזניח אותם. נמצא את עצמנו מקריבים חיים, משום שלא נקבל את ההחלטות הטובות ביותר".
פרופ' צבי אקשטיין, דיקן בית ספר טיומקין לכלכלה במרכז הבינתחומי הרצליה, הציג חישוב המסתמך על ההנחות הבאות: הפער בין עלות הסגר המלא לעלות של ניהול מגפה ללא סגר (כמו בטיוואן, לדוגמה) היה כ-85 מיליארד שקל; הערכה שמספר המתים ללא סגר היה עלול להגיע ל-15 אלף איש; והערכת תוחלת החיים הפוטנציאלית של המתים. על סמך הנחות אלה, כל שנת חיים עלתה כ-860 אלף שקל.
מדובר בעלות גבוהה יותר מזו שאנחנו מוכנים לשלם עבור שנת חיים ביומיום. "אם משווים זאת למשל לסל התרופות, אפשר לראות שהסל משיג לנו שנת חיים נוספת עבור כל 340 אלף שקל שהמדינה משלמת. יכול להיות שהמחיר שאנחנו משלמים בסל התרופות נמוך מדי", אומר אקשטיין.
שמואלי הציג חישוב מעט שונה, שתוצאותיו נעות בין 83 אלף שקל לכ-830 אלף שקל לשנת חיים. הנחות המוצא שלו היו שמספר החיים שהוצלו נע בין 10,000 ל-44 אלף, לפי הערכות שונות, וכי שנות החיים שהוצלו לכל חולה היו בממוצע שמונה. "אם מנענו באמצעות הסגר 3,000 מקרי מוות - כ-830 אלף שקל לשנת חיים. אם מנענו כ-30,000 מקרי מוות - כ-83 אלף שקל לשנת חיים", אמר.
וכמה היה כדאי להשקיע? "אם מנתחים פרויקטים של בטיחות בדרכים, מגיעים להשקעה של כ-140 אלף שקל להציל שנת חיים. ניתוח של ועדת סל התרופות בארץ מגיע ל200-500 אלף שקל לשנת חיים, ובסלי הבריאות באירופה וארה"ב נמצאים בחלק העליון של הסכום הזה. ארגון הבריאות העולמי משקיע בערך אותו מספר עבור כל שנת חיים בפרויקטים שלו המתמקדים במניעה.
"על פי החישוב הזה, היינו צריכים להגדיל את סל הבריאות פי 15, ואז היינו מגלים שבעצם אין למדינה אפשרות להשקיע סכום כזה בהגנה על חיי אדם בכל מצב שבו הדבר דרוש. כבר היום הנכונות של הציבור לשלם מחיר אישי (בכסף ובאי נוחות) עבור כל שנת חיים בגל השני לעומת הגל הראשון היא נמוכה יותר".