דגל טורקי מונף מול איה סופיה באיסטנבול / צילום: Emrah Gurel, Associated Press
מה היה הדבר הנורא ביותר שקרה בשנת 1934? זה קל. היטלר טבח את מתנגדיו והפך לפיהרר, או סטאלין רצח המונים, או היפנים הוסיפו להחריב את מנצ׳וריה, או בוני וקלייד נהרגו במארב של המשטרה. הלוא כן?
לא, לא כן. אפילו לא קרוב, אם את התשובה צריך לתת רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא הרפובליקה של טורקיה. הדבר הנורא ביותר שקרה בשנה ההיא היה החלטת הקבינט הטורקי להפוך את המסגד של איה סופיה למוזיאון.
מאז, במשך 85 שנה, כיכר השוק של איסטנבול הייתה ריקה ויבשו בורות המים. לא עוד. ביום ששי שעבר הוחזרה איה סופיה לידי המאמינים. ביום ששי שעבר גם התחיל להסתמן לוח השנה להתנערותה הסופית של טורקיה מן האדרת החילונית שהשליך על כתפיה מוסטפא כמאל. הוא הגנרל הגדול, מציל המולדת, שנטל לעצמו את השם "אטאטורק", זאת אומרת "אבי הטורקים". שירותי אבא אינם נחוצים עוד.
עיתוני טורקיה ציינו את חידוש ימיה של איה סופיה בשעתוק ציורים של התפילה הראשונה, 567 שנה קודם. מהמט השני, הלוא הוא מהמט הכובש, שליט שתי הארצות ואדוני שני הימים, קיסר רומא השלישית, מייסד האימפריה, ראשון הח׳ליפים העות׳מניים, חייך ביום ששי אל ארדואן. ב־1453 הוא השלים את כיבוש שאריותיה של רומא המזרחית, הלוא היא הקיסרות הביזנטית. בשיאה היא עמדה להיפרס משערי וינה עד מצרי באב אל מנדב, מן המפרץ הפרסי עד סמוך למצרי גיברלטר.
הוא, אטילה והוואסאל הצרפתי
התעניינותו של ארדואן בהיסטוריה הייתה תמיד יוצאת דופן. לא פעם היא העמידה בספק את מעשיותו, שלא לדבר על הרציונליות שלו.
הוא אמון על מונולוגים ארוכים, המפארים את תור הזהב של הקיסרות העות׳מנית. ממשלתו עודדה הפקה של סדרות טלוויזיה ארוכות על גיבורי העבר. ארמון אלף החדרים, שבנה לעצמו ליד אנקרה, כולל אוסף פסלים של טורקים מכל הזמנים (הוא מתחיל באטילה מלך ההונים).
הוא אוהב להזכיר את גיבורי העבר לבני שיח זרים, בייחוד אם הם עצמם אינם מעזים לתבוע שורשים במאה הרביעית. כאשר נשיא צרפתי לשעבר, ניקולא סרקוזי, בא לבקר אצלו לפני עשר שנים, הוא הזכיר לו מיד בהגיעו, שרק 500 שנה קודם מלך צרפתי עתר לסולטן טורקי להעניק לו את חסדיו הצבאיים תמורת מעמד של ואסאל.
העניין של ארדואן בתהילות העבר מעולם לא היה קוריוזי. הוא שייך אל אסכולה, המאמינה שסדרה מזעזעת של מעשי בגידה הורידה את הקיסרות העות׳מנית מגדולתה, ותיקון המעשים ההם ישוב ויכונן את גדולתה.
עמדו לבתר את גופתה
החזרת איה סופיה לידי המאמינים הייתה התיקון הדרמטי הבולט ביותר. אבל זה היה תיקון סמלי. שלוש שנים צפופות מצפות ל"ג׳ומהורבאשקאנה" (תוארו הרשמי של הנשיא). הן מתחילות או־טו־טו.
בחודש הבא ימלאו 100 שנה להסכם סוור (sèvres), שנועד להיות תעודת פטירתה הרשמית של טורקיה. מנצחי מלחמת העולם הראשונה עמדו לבתר את גופתה, ולהשאיר ממנה רק שרידים עשנים.
אטאטורק בא לעזרתה, אסף את שייריה, ויצר את טורקיה המודרנית. העולם כולו התבונן בהשתאות. מעטים חשבו שתעלה יפה התקוממותו נגד המהלך הטבעי של ההיסטוריה. היא עלתה יפה, אבל בעיני הרבה מאוד טורקים סוור חשפה את כוונותיו האמתיות של המערב. הן לא השתנו עד עצם היום הזה, מאמינים טורקים רבים: לשלול מטורקיה את מקומה הטבעי תחת השמש.
נורמלית, או לא נורמלית
שלוש שנים אחר כך, אוקטובר 1923, אטאטורק החליט להרחיב את מלחמתו נגד המהלך הטבעי. הוא הדיח את אחרון הסולטנים העות׳מניים, והפך את טורקיה לרפובליקה. הוא רצה שהיא תהיה משתתפת נורמלית במשפחת האומות.
בדרכו אל הנורמליות הוא עצר בתחנה אחת נוספת: במארס 1924 הוא ביטל את הח׳ליפות. אחרון הח׳ליפים, עבדול מג׳יד השני, יצא לגלות ולא שב עוד.
כמעט 500 שנה עמדו הח׳ליפים העות׳מניים בראש האסלאם. סמכותם הוכרה בשלוש יבשות. כריתת הראש זיעזעה את המאמינים. הגעגועים אל הח׳ליפות פירנסו מאז שורה של ניסיונות דתיים, מיסטיים, פוליטיים וצבאיים בכל העולם המוסלמי להחזיר עטרת אל יושנה. אף אחד מהם לא עלה יפה. אבל אף אחד מן הניסיונות האלה לא נעשה בידי שליט רב כוח, המפגין לא רק יראת שמיים כי אם גם תיאבון גובר להתפשטות פוליטית וטריטוריאלית.
זה הזמן לחשוד, שארדואן מכין הפתעה לשנים 2024־2023. הרפובליקה החילונית שהקים אטאטורק היתה תמיד לצנינים בעיני קנאים אסלאמיים.
"בוגד, שמכר את נשמתו ליהודים"
ביקורת על אטאטורק בטורקיה עצמה לא באה בחשבון, אפילו בין קנאים. המדינה ה"כמאליסטית" (על שמו) חשבה ביקורת כזאת לבגידה. דיוקן של אטאטורק היה ציוד חובה בכל משרד, ומס שפתיים לגדולתו היה כורח המציאות.
אבל מחוץ לטורקיה, אסלאמיסטים לא חדלו להגיד בדיוק מה הם חושבים עליו: בוגד, שמכר את נשמתו ליהודים. אחדים אפילו מאמינים שהוא עצמו היה יהודי. הבל, יהיו מקורותיו הלא־רציניים אשר יהיו.
אטאטורק פוחת והולך זה שנים. מהלך ההתנערות ממורשתו החילונית בטורקיה כבר הרחיק מאוד לכת. אבל מכת החסד עדיין לא הגיעה. איסלומה־מחדש של איה סופיה הוא רמז עבה על העתיד לבוא. אם אטאטורק חטא כאשר הפך את איה סופיה למוזיאון, בוודאי שחטא כאשר הדיח את העות׳מנים.
המסע אל 1912
1934, או 1924, אינן שנות החטא היחידות שעל תקנתן שוקד ארדואן בימים האלה. השנה השלישית שהוא מתקן היא 1912, תבוסת טורקיה לאיטליה במלחמה על הגמוניה במזרח הים התיכון. בשנה ההיא טורקיה איבדה את לוב ואת האיים הדודקאנסיים (מזרח הים האגאי, כולל רודוס) לאיטליה. זה היה המסמר הלפני־אחרון ביומרתה הדועכת של המדינה העות׳מנית להיות מעצמה גדולה.
בשנה שעברה חזרה טורקיה ללוב. היא מקיימת על כידוניה את ממשלת המיליציות בטריפולי, מערב לוב. במזרח שולט גנרל ח׳ליפה חפתר, שקואליציה משונה חפצה ביקרו: רוסיה, צרפת, מצרים, סעודיה והפדרציה של האמירויות.
הסיכונים בלוב פשוט עוצרים נשימה. האפשרות שטורקיה תיקלע למלחמה, גם אם לא תרצה בה, היא בסבירות גבוהה. מטוסים טורקיים, רוסיים ואמיראטיים מפטרלים במרחב האווירי של לוב. טורקיה טוענת שמטוסי מיראז׳־2000 לא מזוהים תקפו בשבוע שעבר בסיס אווירי בתחום השיפוט של בעלי בריתם. ספינות טורקיות וצרפתיות התקרבו באחרונה להתנגשות ימית. צרפת קוראת לשותפותיה באיחוד האירופי להעניש את טורקיה על מעשיה בלוב. הקריאה עמדה נידונה ביום ב' בפגישת שרי החוץ האירופיים בברלין.
ארדואן אינו תובע בעלות על לוב. אימפריאליזם יצא מן האופנה, אפילו בשם האסלאם. אבל הוא רוצה לשלוט בה הלכה למעשה, כפי שהוא שולט כיום בנתחים קטנים של סוריה ושל עיראק (אולי פחות קטנים ממה שהיו. לפי מקורות כורדיים, צבא טורקי יושב עכשיו 50 ק"מ בעומק האוטונומיה הכורדית של צפון עיראק).
החזון האסטרטגי: לסכן ולהסתכן
יש לארדואן חזון אסטרטגי, לעומת זאת, המקיף חלקים גדולים של האימפריה העות׳מנית. מהמט קאנצ׳י, מומחה למדיניות חוץ טורקית כתב זה לא כבר במאמר לסוכנות החדשות הטורקית Anadolu:
"בהפיקה לקחים משגיאות שנעשו לפני 100 שנה, טורקיה בונה עכשיו קו הגנה דינמי מן הים התיכון אל האוקיאנוס ההודי, ומלוב אל סומליה, באמצעות כלי טיס בלתי־מאוישים ורחפנים, לצד ספינות מלחמה - כולם מיוצרים בתעשייה הצבאית של טורקיה".
"קו ההגנה" הזה נועד בין השאר לבלום את שאיפותיו המדיניות והכלכליות של הציר ישראל־יוון־קפריסין.
אף פעם אחת ב־100 שנות טורקיה המודרנית לא גילה מנהיג טורקי להיטות כזאת להקים לארצו אויבים כמעט בכל פינה אפשרית. אטאטורק אמר, וחזר וצוטט, "שלום מבית ושלום מחוץ". האב המייסד דחה כל פיתוי לצאת להרפתקאות. יורשו המיידי דחה הזמנות הן מגרמניה הנאצית והן מבריטניה להצטרף אליהן במלחמת העולם השנייה תמורת רווחים טריטוריאליים ומדיניים.
גם אהמט דבוטואולו, יועצו לשעבר של ארדואן לענייני חוץ ולימים ראש ממשלתו (לפני שהוא ביטל את הכהונה, וייסד נשיאות ביצועית), נהג לדבר על היעד של מדיניות חוץ עם "אפס בעיות". איפה אפס ואיפה ארדואן.
טורקיה נפרדת והולכת ממורשת אטאטורק כמעט בכל מובן שהוא. היא מאמינה ביכולתה להכניס שינויים דרמטיים בסטאטוס קוו. היא מוכנה להסתכן ולסכן. כאשר המואזין יחזור וירים את קולו מן הצריח באיה סופיה, ב־24 ביולי, יהיה אפשר להגיד שהגיעה אל קיצה המאה הרפובליקאית. מה דמות תהיה למאה הבאה של טורקיה נצטרך לנחש, בדאגה גוברת.
רשימות קודמות ב yoavkarny.com וציוצים ב twitter.com/YoavKarny