שאולי לב רן, מייסד המרכז להתמכרויות / צילום: איל יצהר, גלובס
בימים רגילים, כ-70% מהמטופלים במרכז הישראלי להתמכרויות שנקבע להם תור אכן מגיעים אליו, אולם בימי הסגר, בחודשים מרץ עד מאי, הציע המרכז אפשרות לטיפול מקוון, והתוצאה? שיעור ההיענות לטיפול עלה ליותר מ-90%. המטופלים לא פספסו כמעט אף טיפול.
"זו ירידה דרמטית ב-No Show'", אומר שאולי לב-רן,מייסד-שותף ומנהל אקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות. "בתקופת הסגר ראינו התייצבות מלאה לטיפול. ושאלנו את עצמנו איך אפשר לשמר את זה בשגרה".
כמובן, אחד ההסברים להתייצבות הכמעט מלאה לטיפול הוא הלוגיסטיקה. "יש מגבלות חיצוניות כמו התנגשות עם מטלות אחרות, מרחק נסיעה, עלות ההגעה, חרדה מיציאה מהבית", אומר לב-רן, אולם להערכתו ולהערכת בכירי המרכז זה לא ההסבר היחיד.
"אנחנו חושבים שאולי הטיפול המקוון עונה גם על חלק מן החששות הפנימיים. הריחוק הפיזי מהמטפל אולי מוריד את תחושת הסיכון בטיפול. ההשתתפות מרחוק מצריכה פחות מחויבות נפשית לתהליך הטיפול".
לב-רן מציין שהמטפלים חששו מהאפשרות שמטופלים יירתעו מהצצה של המטפל לביתם, ומן ההצצה שלהם לבית המטפל. בינתיים נראה כי ההשפעה היא הפוכה. "מצאנו דרך חסרת תקדים לקבל עוד מידע לגבי איך בכלל נראית סביבת החיים של אותו אדם, מהן ההתאמות שהוא צריך לעשות כדי להשיג שעה של שקט ופינה שקטה בתוך הסביבה הביתית. המטופלים הרגישו שהם קצת מארחים אותנו, וחלקם הראו לנו את הבתים שלהם בגאווה. היו גם אתגרים - למשל מטופל שהיה צריך להגיד לו ללבוש חולצה במהלך הטיפול".
יכול להיות שטיפול שנתפס כנוח כל כך, מרוחק, לא מחייב, עלול גם להשיג פחות תוצאות?
"נכון שטיפול מחייב גם יציאה מאזור הנוחות, והשהייה הפיזית בחדר אחד היא משמעותית ליצירת הקשר בין מטפל למטופל. והנה, כאשר הסגר נגמר, רוב המטופלים ביקשו לחזור למפגשים פיזיים, גם אם הם בסופו של דבר לא תמיד מגיעים אליהם. אנחנו מאמינים שהטיפול האולטימטיבי ישלב בין שני הכלים הללו".
עם פתיחת הסגר הוחזרו כל הטיפולים של המרכז לסביבה הפיזית, אולם כעת עם העלייה המחודשת בהדבקות, הוחלט להעביר את הטיפולים הקבוצתיים בחזרה לווירטואליה.