דרור פויר / צילום: יונתן בלום, גלובס
א. מיהרתי כשחציתי ברגל את צומת עזריאלי ממערב למזרח באחד הבקרים השבוע. לא שזה משנה לאן מיהרתי, אבל בסדר; מיהרתי לתור לאולטראסאונד באסותא. לא שזה חשוב, אבל הגעתי בזמן. גם האולטראסאונד נראה טוב, תודה על ההתעניינות ועל כל השאלות, אבל זה בכלל לא הסיפור פה. וחוץ מזה, על התחושות שלי לגבי האולטרסאונד כבר כתבתי.
בקיצור, מיהרתי, ולא היה לי זמן לעצור לכמה רגעים בהפגנה הקטנה והנחושה של כעשר, אולי קצת יותר, עובדות ועובדים סוציאלים שחסמו את הכביש, החזיקו שלטים וקראו קריאות. אומנם האטתי מעט את הקצב, מחאתי כף וחייכתי בחום למפגינות, אבל הייתי עם מסכה ואף אחד לא ידע. לא הייתי היחיד שלא עצר, כנראה שכולם מיהרו באותו בוקר, מלבד כוכב ילדים אחד שעצר את האוטו ושאל את ילדיו אם הם רוצים להאכיל עובדת סוציאלית.
מאבק העובדות הסוציאליות, והעובדים כמובן, הוא בעיניי המאבק הכי חשוב שמתנהל היום בישראל. לא הוגן לומר "הכי חשוב", יש כל-כך הרבה מאבקים חשובים וכל העוולות דורשות תיקון וכל המצוקות זועקות ובכלל מי אני שאדרג; עובדה שלא עצרתי אפילו לרגע, רק האטתי מעט את הקצב - זהירות, אקטיביסט! - ועדיין, בעיניי זה המאבק הכי חשוב.
לא נעים להביט במראה שמאבק העובדות הסוציאליות מציב מול החברה הישראלית, לא רק מול הממשלה: אפשר לראות את המדינה ואותנו מתעלמים לא רק מהחלשים ביותר שבינינו, מהעניים, מהנזקקים, מהמוכים ומהפגועים. לא - עכשיו אנחנו מתעלמים אפילו מאלה שעוזרים להם. מענישים אותם, קודם כול במשכורת, אחר כך בתנאים שאינם תנאים (עו"ס על 300 משפחות), מביטים הצידה כשאלימות מופנית כלפיהן, ולקינוח גם פוגעים בכבודן. האוצר מתעלם, וכשהוא לא מתעלם, הוא מעליב. ובואו, זה לא רק האוצר. עשרות אלפים הטריחו עצמם ובאו למחאת העצמאים כי אדם מפגין איפה שכואב לו, שמכעיס אותו. כנראה שמצב העו"סיות לא מכעיס ולא כואב, עובדה שלא ראינו אלפית מהכמות במחאת העו"סיות. ואם לנו לא כואב, מה נלין על ישראל כ"ץ? והרי כולנו ישראל כ"ץ.
סליחה על ההדתה, אבל זה בדיוק היה חטאם של אנשי סדום. אחד לאחד. יש סיפור של רש"י, שמת השבוע לפני כ-900 שנה, שנחרט לי בגזע המוח. אישה, "ריבה" בלשון רש"י, נתנה כד מים וכיכר לחם להומלס ברחובות סדום. בתגובה, מרחו אותה התושבים בדבש, והעלו אותה על הגג עד שהדבורים והצרעות עקצו אותה למוות. נשמע קצת כמו סיפור על עובדת סוציאלית בישראל, לא? לצערנו, בגלל הבעיה העולמית עם הדבורים, נאלצת הממשלה, בגיבוי החברה כולה, להתעלל בעובדת הסוציאלית באמצעים כלכליים. רק תחשבו על כמה שכבות של מבוכה אדם נאלץ להשיל מעצמו עד כדי כך שהוא חושף תלוש משכורת כזה ברבים, כמו לומר: אני חלש.
זה לא מקום לחלשים פה, הלו! אז או שתיקחו את העוגייה או שתפנו את הכביש למכוניות שעולות כמו 1,500 משכורות שלכן!
ב. מעניין לעניין באותו עניין. ראיתי גם את מחאת תנועות הנוער. עצוב לראות איך נוטעים בלבבות ובמוחות של כל הנערות והנערים הנפלאים האלה את הערך של להתחנן למדינה, וכבר מגיל צעיר. אף פעם לא מוקדם מדי להתחיל. נוטעים בלבבות, אמרתי? דופקים בפטיש, התכוונתי.
יצא הלב לראות איך חניכי תנועות הנוער שוטחים תחינות שבבסיסן לא שונות בהרבה מאלה של העובדות הסוציאליות, או של מאבקים רבים אחרים: אבל זה חשוב… אבל זה מאבק על דמות החברה… אבל הכסף לא מספיק… אבל לא יכולים להמשיך ככה יותר… זה לא פוליטי… בבקשה... שחררו את הכסף… עזרו לנו… זו הייתה גם הרוח שנשבה מהבמה בהפגנת העצמאים; חלק מהנואמים אמרו משפטים מזעזעים כמו: אנחנו פה כדי להזכיר לכם, לממשלה, שאנחנו קיימים. אנחנו פה כדי שתראו אותנו. היינו ילדים טובים כל השנים. תקשיבו לנו. מזל שבקהל נשבה רוח אחרת, זועמת וקונקרטית יותר.
אני לא ממעיט מהמצוקה של אף אדם, אבל מי יקשיב ככה, בחייאת? זה לא מקום לחלשים פה, הלו! וגם לא לעניים, אלה שממילא אין להם כבוד. מה, כאילו לא שמענו השבוע, כעם אחד, על שלוש הכ"פים שאדם חכם לימד את מיקי זוהר, כוח, כבוד וכסף, ועל זה שלרוב אדם לא יצליח להשיג את כל השלוש, ולכן זוהר בעיקר עובד על הכ"ף של הכוח ומקווה שהיא תקנה לו את הכ"ף של הכבוד?
אודה, לראות ולשמוע את זוהר אומר את המשפט בקליפ של 30 שניות מתוך ראיון שאת כולו לא ראיתי כי למי אכפת, פשוט הפך לי את הראש. מה שהוא אמר, איך שהוא אמר את זה, בחיי שראיתי את הסרטון הזה משהו כמו מיליון פעמים. אני כל הזמן חושב: האדם החכם הזה, הוא לא כל-כך חכם. אני מעדיף את החכם שלי שניסה ללמד אותי דווקא על שלושת השי"נים: שכל, שמחה, שלווה.
ג. כשמסתכלים לאחור על החודש וחצי האחרונים, על גרירת הרגליים ומחדלי המדינה, על שלל ההקלות שניתנו לנו, וגם על אלה שלקחנו בעצמנו, אי אפשר שלא לחשוב שבאיזשהו מקום בתת המודע הקולקטיבי, עשינו את כל מה שעשינו כדי לחזור לסגר. אף אחד לא רוצה לחזור לסגר, זו לא הייתה תקופה קלה, אבל התקופה שעכשיו היא לא פחות לא קלה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
אני לא מתגעגע לסגר, מה פתאום, אני? השתגעתם? אבל מה, בסגר לפחות היה שקט. איש לא נחשף לצערו של האחר וכל יציאה החוצה הייתה התאווררות. היום אתה צריך לשאוף מלוא הריאות את האוויר בבית ולשחרר אותו לאט-לאט, כי האוויר בחוץ מלא פחד וכעס וברחובות אתה רואה יותר ויותר חסרי בית, והמשטרה רושמת דוחות ומרביצה למפגינים ויש יותר מדי שלטים להשכרה על חנויות ריקות ברחובות הראשיים. בסגר לא היה את זה, נכון? היית מזמין, והעולם היה מגיע אליך, מסונן וארוז. בסגר, כל החנויות היו פתוחות ואנשים היו מבשלים. אנשים אמרו שהם הולכים לשנות את החיים שלהם, שהם למדו מה חשוב. איך שנצא מהסגר, אמרנו, הדברים הולכים להיות אחרת. שמע הגורל וצחק.
בסגר התגעגענו לעולם, אבל דיברנו עם יותר אנשים ממה שאנחנו מדברים היום; לא ראינו את ההורים, אבל כל הזמן היינו בקשר ואנשים לא הלכו מכות.
היה קשה לעבוד מהבית עם הילדים, זה נכון, ויחד עם זאת: הציפורים צייצו בבקרים, אתם זוכרים? הטבע חזר לערים, זוכרים? לא היו כל-כך הרבה מפוטרים, אתם זוכרים? היה נורא בסגר, שנאתי את זה, אבל אז דיברו על תוכניות יציאה. הייתה יציאה באופק. משהו שאפשר להתחבר אליו. העתיד אז נראה הרבה יותר טוב ממה שהעתיד נראה היום, לא?
כן, כשמסתכלים לאחור על החודש וחצי האחרונים ועל ההתנהלות של כולנו, אפשר בהחלט להתרשם שפעלנו כולנו מתוך אותה כמיהה מודחקת לחזור הביתה, לסגור את הדלתות מאחורינו, ואז להתחיל לחשוב על יציאה.
ככה זה בני אדם, אנחנו משונים.
הרהור: בהפגנה של העו"סים, עצר כוכב ילדים אחד את רכבו ושאל את ילדיו אם הם רוצים להאכיל עובדת סוציאלית.