ציור: אלכס ברנשטיין
הכתבה בשיתוף קלאב 50
יוזמות מבורכות רבות קמו ונוצרו בתקופת הקורונה. את אחת מיוצאות הדופן, המרגשות והיפהפיות שבהן, הגו, יזמו והפיקו שרון לשם, כרמל רענני ושיר שחף - שלוש קולנועניות צעירות, שרק רצו "לעשות משהו קטן וטוב שיהיה לו גם ערך מוסף". התוצאה של אותו "משהו קטן עם ערך מוסף" - ''נונה ונונו'' (סבתא וסבא בספרדית), נמצאת עכשיו ביו-טיוב - לצפות, לדמוע, לחייך ולהתרגש.
"נונה ונונו" הוא מיזם התנדבותי ליצירה משותפת וקירוב לבבות בין סבים סבתות ונכדיהם בתגובה לריחוק החברתי שנוצר עקב משבר הקורונה. הפרויקט המקסים, שניתן לראות ביו-טיוב, כאמור ובאינסטגרם, מציג 11 סיפורים מקוריים שהמציאו והקליטו בקולותיהם סבים וסבתות לנכדיהם בתקופת הקורונה, והפכו, תחת ידיהן של שלוש הצעירות הרגישות והמוכשרות, לסיפורים דיגיטליים מקסימים, מלווים באיורים יפהפיים שנוצרו במיוחד ובמוזיקה מקורית שנכתבה עבורם. כל זאת מתוך כוונה טהורה, התנדבות מלאה, רגישות, כבוד, הערכה ואהבה לדור המבוגרים, שנאלצו, בצל מגפת הקורונה, להתנתק מנכדיהם לתקופה ארוכה מלאת כאב וגעגועים.
שלוש היוצרות - שרון לשם (28), בוגרת בית הספר לקולנוע במכללת ספיר, עוסקת ביזמות, בהפקה, בבימוי, בצילום ובעריכה; כרמל רענני (28), למדה תסריטאות באוניברסיטת תל אביב, מנהלת קהילה בהייטק ותסריטאית; ושיר שחף (24), שלמדה גם היא קולנוע באוניברסיטת תל אביב, מפיקה, כותבת ויוצרת תכנים - גרות בתל אביב. בתחילת ימי הקורונה מצאו עצמן, כמו צעירים רבים אחרים, ללא עבודה ותעסוקה. ''זה היה מוזר'', אומרת שרון. "אני וכרמל עמדנו לפתוח יחד בית הפקות משותף, ופתאום הכול נעצר. ישבנו אצלה בבית ודיברנו. הרגשנו שמשהו גדול קורה, והבנו שלשבת בצד ולהתבונן בזה יהיה קשה''.
מה עשיתן?
"החלטנו לעשות משהו מיוחד: לפנות אל סבים וסבתות המנותקים מהנכדים, ולבקש מהם לכתוב משהו עבור הנכדים - סיפור, שיר, מחשבה, מה שהם רוצים. אספנו את מה שנכתב, ואחרי עריכה מסוימת ביקשנו מהם להקליט את עצמם כשהם מספרים לנכדים את מה שכתבו עבורם. כשההקלטות היו מוכנות מסרנו אותן למאיירים ולמלחינים שונים, וכל סיפור מוקלט קיבל טיפול פרטני וקפדני שכלל איורים ומוזיקה שהותאמו לו אישית, והפך לסרטון קצר, ייחודי וחד-פעמי, שמוקדש לנכדיו של מי שכתב אותו".
איך עלה הרעיון לצלם דווקא סיפורי סבים וסבתות ולהפוך אותם לסיפורים דיגיטליים?
"לכרמל יש עדיין סבתא, וראיתי כמה קשה לה המרחק. אני חשבתי הרבה על סבא וסבתא שלי שנפטרו, ואמרתי לעצמי שאילו היו בחיים היה לי מאוד קשה לא לפגוש אותם. הרגישות לאוכלוסייה המבוגרת טמונה בשלושתנו, ופשוט הרגשנו רצון וצורך לעשות עבורם משהו חיובי, אופטימי ומשמח. אנחנו בוגרות בתי ספר לקולנוע, זה המקצוע שלנו, בזה אנחנו עוסקות, והיה ברור שנעשה משהו בתחום שאנחנו מכירות ואוהבות. חשבנו יחד מה אפשר לעשות, והרעיון נולד. היה לנו ברור מההתחלה שאת הכול נעשה בהתנדבות".
באיזה אופן נבחרו הסבים והסבתות שהשתתפו בפרויקט?
"פנינו אל חברים ואל מכרים מרחבי הארץ, שפנו אל הסבים והסבתות שלהם, ובסופו של דבר נבחרו 11 אנשים, שכל אחד מהם כתב והקליט את סיפורו לנכדיו. רובם אנשים בלתי מוכרים, אבל ביניהם גם העיתונאיות והסופרות סמדר שיר, טלי רוזין ואורית הראל והצייר אליעז סלונים, שכתבו והקליטו סיפור שכתבו לנכדים שלהם".
לכתבות נוספות במתחם "החיים בשישים פלוס" בשיתוף קלאב 50 הקליקו כאן>>
את הכול עשיתן בתקופת הקורונה, בריחוק, ללא מגע פיזי. איך זה עבד?
"הכול נעשה תוך ריחוק חברתי, באמצעים דיגיטליים; שיחות טלפון, זום, הרבה שיחות אישיות והסברים מרחוק, וזה עבד מצוין. התהליך של הפקת כל סיפור, מקבלת ההקלטה, נמשך בממוצע בין שבועיים לשלושה, ומשך העבודה כולה על הפרויקט - כחודשיים וחצי. את שלושת הסרטונים הראשונים הוצאנו בתחילת יוני, ובהמשך החודש הוצאנו את היתר בכל יום שישי בבוקר. עכשיו כל ה-11 באוויר".
איך חילקתן את העבודה בין שלושתכן?
"כל אחת מאיתנו לקחה על עצמה תחום אחר. אני הייתי יותר על ההפקה, שיר וכרמל על עריכת התוכן. האגו לא שיחק כאן תפקיד. הכול נעשה באהבה ובתחושת שליחות".
מי יצרו את האיורים ואת המוזיקה?
"המאיירים והמלחינים - כולם צעירים ומוכשרים - חלקם למדו בבית ספר לאנימציה, אחרים מצאתי דרך קבוצות מאיירים בפייסבוק. המלחינים הם ברובם סטודנטים ובוגרי מסלול פסקול במכללת ספיר. כולם קיבלו את ההקלטות והתאימו את האיורים ואת המוזיקה לסיפור ששמעו. נתנו להם יד חופשית לגמרי, להתפרע עם החזון שלהם. היה לנו חשוב לעבוד עם חבר'ה צעירים ולתת להם במה ופלטפורמה להציג את כישרונותיהם. זה עבד נפלא. המאיירים, המלחינים, הגרפיקאית - כולם עבדו בהתנדבות ומתוך התלהבות גדולה. הייתה תחושה של התרגשות, של שמחה, של נתינה מכל הלב. זו הייתה המטרה מלכתחילה, והגשמנו אותה".
אילו תגובות קיבלתן?
"מרגשות מאוד. כולם נרגשים ומתרגשים. גם היוצרים, וכמובן הסבים והסבתות. הם לא דמיינו לעצמם שזה יצא כל כך מושקע ומוקפד. גם הנכדים, שאליהם מופנים הסיפורים, הגיבו ומגיבים בהתרגשות ובהשתאות. קיבלנו סרטון וידאו של נכד שצופה בסרטון שלו - מדהים לראות את ההתרגשות ואת השמחה שלו. הלוואי שלי הייתה מזכרת כזו מסבתא שלי".
ואיך אתן מרגישות עם הפרויקט? לתוצאה הזו פיללתן כשהתחלתן לחלום ולרקום אותו?
"הסיפוק שלנו הוא כפול - גם מקצועי וגם ערכי. במישור הערכי אנחנו מאושרות שעשינו משהו לטובת ציבור שהיה מוחלש ובמצוקה. הייתה לנו הזכות לעשות משהו מועיל, משמח, מרגש, שמשאיר חיוך וטעם טוב. ובמישור המקצועי אני חושבת שהפלוס שלנו והסיפוק שלנו - עצומים. לקחת סיפור קטן ואישי, ולהפוך אותו למדיה דיגיטלית, זהו הישג מקצועי גדול. לקחנו משהו, הפכנו אותו לקפסולה של זמן, מופק ומצולם וערוך ומוגש בטעם טוב, בקפדנות ובדייקנות".
מה הלאה?
"אני מניחה שההתנסות הזו תשליך על העתיד שתכננו לעצמנו כיזמיות. העבודה על הפרויקט חידדה וחיזקה את הגישה שלנו ליזמות של דברים חדשניים. התנסינו - והצלחנו - ביצירת משהו אחר, חדשני, ייחודי, ואני חושבת שנרצה להמשיך בכיוון. לא בהכרח רק ספרות ילדים דיגיטלית, אלא יצירות נוספות לקהלים מגוונים.
כיום אין מספיק פלטפורמות להציג אמנות חדשה, צעירה וחזקה, ובפרויקט שלנו אפשרנו להרבה מאוד יוצרים צעירים ליצור, להביא את כישרונם לידי ביטוי ולהוציא אותו החוצה. בעבודה הזו נפתח לנו כיוון חדש למחשבה וליצירה, ואני מאמינה ומקווה שנוכל לפתח ולממש אותו קדימה והלאה".
את הסרטונים ניתן לראות ביו טיוב ובאינסטגרם.
לכתבות נוספות במתחם "החיים בשישים פלוס" בשיתוף קלאב 50 הקליקו כאן>>
* התוכן, האיורים לרבות הצילומים פורסמו במגזין "החיים הטובים" מבית קלאב 50 (החיים הטובים חמישים פלוס בע"מ). כל הזכויות שמורות.