הטיפול בקורונה הוא כישלון מהדהד
הממשלה והכנסת נבחרים על ידי הציבור על מנת לייצג את האינטרס הציבורי, ולכן ניתן להם, ולהם בלבד, הכוח להתערב בשוק ולקבוע מדיניות כדי לתקן את כשלי השוק והממשל. תהליך קביעת מדיניות ציבורית מורכב בגלל ריבוי האינטרסים, ריבוי השחקנים ובגלל העובדה שקביעת המדיניות יכולה להתנגש עם האינטרסים של קבוצות שונות בציבור.
מה שאנו רואים כיום בדרך הטיפול של הממשלה במשבר הקורונה הוא ההיפך מקביעת מדיניות ציבורית מושכלת. אנו רואים את המשך המדיניות של כיבוי שריפות, ללא שיתוף של אנשי המקצוע, ללא שיתוף נציגי האוכלוסיות שיכולות להיפגע, ללא קביעת מטרות ברורות הניתנות למדידה, ללא תוכנית תקציבית לאומית שתתמודד עם ההחלטות המידיות החפוזות וללא מחשבה מעמיקה אלא בדרך של שליפה מהמותן.
הרעיון להמשיך את מענקי האבטלה עד לאמצע שנת 2021 הוא כשל חמור כי הוא לא יתמרץ כניסת אנשים מובטלים לעבודה - אלא יכול לעשות בדיוק את ההיפך. במשק שבו יש אבטלה גדולה כל כך, הרבה יותר הגיוני לקבוע במקום מענק אבטלה - "מענק תעסוקה״. דהיינו, שהמדינה תסבסד את השכר של כל עובד שנקלט בעבודה, ותשלם למעסיק את שכרו עד לתאריך שנקבע או עד ליעד תעסוקה שנקבע. בדרך זו היו נקלטים בעבודה מאות אלפי אנשים שכיום יושבים בבית והיה ניתן לדאוג לתקנים רבים במקומות החסרים כגון: עובדי סיעוד, אחיות, עובדי מעבדות, עובדי בניין וכו׳. כמו כן, יכולנו לתרום לפתיחת עסקים נוספים במקום לסגירתם.
הרעיון של תשלום למובטלים ללא שום התניה, הוא בבחינת שפיכת תבן לעפריים. מוזר עוד יותר שההחלטות על המדיניות הזאת אינן נסמכות על נתוני אמת של מערכת הבריאות, אף שגם נתונים אלה אינם מושלמים. כיצד אפשר לקבוע מדיניות כאשר אינך יודע את נתוני האמת.
הפעלת האכיפה, שהיא נכונה בעיקרון, אינה צריכה להיות בדרך אלימה כלל. גם המלחמה במפגינים בדרך כה גסה אינה תורמת לאמון הציבור בהנהגה. העובדה שחלק מהציבור לא ממלא אחר ההוראות נובעת מכך שנציגי הממשלה רבים ביניהם וכל אחד מציע הצעות משלו. במצב זה הציבור מאבד את האמון בהנהגה ופועל כטוב בעיניו.
אם אכן רוצים לעזור לאנשי עסקים, צריך לפעול הפוך מדרך הפעולה שהוצעה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר ישראל כ"ץ. דהיינו לשלם ללא בדיקות שירות לכל העסקים את הסיוע שנקבע, ולבצע בדיקות רק בדיעבד גם אם זה יהיה לאחר תום הקורונה. בידי המדינה ובידי רשות המסים כל הכלים והאמצעים לבדוק כל עסק גם שנים אחרי הסיוע.
הלב כואב לראות אנשי עסקים מתחננים לסיוע, אומנים וכל עובדי האומנות לסוגיהם שאיבדו את פרנסתם וזוגות צעירים רבים שאין ידם משגת, לשלם את המשכנתה או את השכירות ו/או חינוך ילדיהם.
חרף הבטחות גדולות של אותם אנשים בממשלה, רק פחות מ-50% מהכסף שיועד למטרת הסיוע הכלכלי למשק אכן בוצע. דהיינו הביצוע כושל. גם אם יש צורך להוציא יותר כסף ממה שהובטח עד כה, אין להיבהל מכך - המצב הכלכלי הכללי של המדינה הוא טוב, החוב הלאומי לפני הקורונה עומד על כ-60% תוצר. אחד הטובים בעולם. לכן גם אם יהיה צורך בעוד 50 מיליארד שקל נוספים, לא אלמן ישראל. את התאוששות המשק ניתן להשיב את המצב לקדמותו.
מוזרה העובדה ששר האוצר וראש הממשלה דוחפים לאשר תקציב לשנת 2020 בלבד בניגוד להסכם הקואליציוני, הרי כל בר דעת מבין שלאשר תקציב שהסיום בדיון בו יהיה באוקטובר פירושו להשאיר את המדינה בעצם בלי תקציב גם בשנה זו. יש לזכור כי הפעם האחרונה שבה דנה הכנסת בתקציב הייתה שנת 2017. מדוע ללכת בדרך זו כאשר באותו זמן ממש ניתן לאשר את תקציב לשנתיים 2020-2021, זה מוזר עוד יותר בעיקר למי שבא מבית מדרשו של נתניהו שיזם בעבר תקציבים דו שנתיים בניגוד למקובל בכל העולם.
על ראש הממשלה ושר האוצר להוציא את ידיהם מהטיפול במשבר. להעביר את הטיפול לידי אדם אחד שירכז את כל הנושא ולהקנות לו סמכויות בלעדיות לקבלת החלטות בכל התחומים הרלוונטיים. יש מועמדים טובים, כגון הרמטכ״ל לשעבר גדי אייזנקוט, שאף הסכימו לקחת את האחריות לטיפול במשבר עליהם. אך הם נדחו, כי יש סכנה חלילה שהם יצליחו אכן להתמודד כנדרש ולפתות את המשבר ואז הפופולריות שלהם תהווה איום על השלטון.
הכותב כיהן בעבר כשר בממשלות ישראל - בין השאר כיהן כשר האוצר ושר המשפטים. כיום הוא ראש ההתמחות במנהיגות אסטרטגיה וניהול בכיר בתוכנית ה- MBA , במרכז האקדמי רופין
