רחוב יגאל אלון בתל אביב בתקופת הסגר. הערכה שהציבור יתנגד לסגר מלא / צילום: איל יצהר, גלובס
האם וירוס הקורונה נחלש? האם תסריטי האימה שהציג משרד הבריאות בתחילת הגל הראשון היו מופרכים? האם הצטיידנו במספיק מכונות הנשמה כך שאנחנו רחוקים מאוד מהקיבולת המקסימלית של מערכת הבריאות? דוח חדש של קבוצת חוקרים רב תחומית שדן בהיערכות להתמודדות עם הגל השני על בסיס לקחי הגל הראשון, טוען ששום דבר לא השתנה. הנגיף אותו נגיף, ותרחישי האימה נשארו פחות או יותר דומים. הם פשוט נדחו בכמה חודשים בזכות הסגר.
את הקבוצה מוביל דב שורץ, חוקר בפקולטה להנדסה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ולשעבר חוקר בכיר בקריה למחקר גרעיני נגב והמדען הראשי של הוועדה לאנרגיה אטומית. הדוח נכתב במסגרת פעילות המרכז לחינוך רפואי על שם משה פריבס בפקולטה למדעי הבריאות, בהשתתפות רופאים מבית החולים שיבא ואוניברסיטת תל אביב וכלכלנים ממרכז טאוב בירושלים ומכון אהרן במרכז הבינתחומי בהרצליה.
לדברי הקבוצה: "הנגיף לא נחלש או הפך להיות פחות קטלני. ללא צעדים דרסטיים, בתוך חודש נגיע לתוספת של מאות נפטרים. ללא צעדי סגר כלשהם, תוך חודש תגיע ישראל לתקרת קיבולת הטיפול בחולי קורונה ובעקבות כך גם בחולים במחלות אחרות".
המגבלה הפעם אינה במכשירי הנשמה, בהם הצטיידו בתי החולים במהלך תקופת הסגר, אלא בכוח האדם, בראש ובראשונה רופאים אך גם אחיות. התרחיש ממנו משרד הבריאות חשש יותר מכל, שבו יש לבחור מי יקבל טיפול ומי לא, עדיין מאיים.
"קיבולת מערכת בתי החולים אינה יכולה להכיל היום יותר מ-250 מונשמים. במצב חירום, אפשר אולי להנשים כ-500 איש, אם מגויסים כל צוותי בתי החולים למשימה זו", נכתב בדוח. אמנם חלו שינויים בפרוטוקול הטיפול בחולי הקורונה, וישנה פחות נטייה לבצע הנשמה פולשנית. לכן גם מספר המונשמים בינתיים לא גבוה. בכל זאת, בשבועיים האחרונים מספר המונשמים הוכפל. אם נמשיך בקצב הזה, נגיע לשלב מצב החירום תוך חמישה-שישה שבועות, והמערכת תצטרך לבחור האם להפנות צוותים לטיפול אופטימלי בקורונה על חשבון טיפול אופטימלי בחולים אחרים. יש לציין כי הסבירות שאכן נגיע למצב זה תוך חמישה-שישה שבועות, היא נמוכה, הן משום שכנראה ינקטו צעדים מגבילים על ידי הממשלה, והן משום שהציבור עצמו צפוי לשנות את התנהגותו, אם יראה כי מספר החולים והנפטרים נוסק. אך ללא התערבות - זהו התרחיש.
יש שינוי? אין לנו זמן לחכות לתשובה
אז אולי נחכה ונראה האם הציבור אכן מפנים בעצמו את כדאיות הריחוק החברתי? על פי כותבי הדוח, אין לנו זמן לזה. הנדבקים של היום הם החולים הקשים של עוד שבועיים, ואת ההשפעה של ההדבקות היום על מערכת הבריאות כבר לא ניתן למנוע. "עוברים כארבעה ימים מהיות אדם מוכרז כ'נדבק מאותר' ועד להפיכת 3% מהם לחולים קשים ועוברים עוד 14 ימים עד מעבר 60% מהחולים הקשים למצב של נפטר", נכתב בדוח. ייתכן שהתמותה פחתה מעט בזכות שיפור בפרוטוקולי הטיפול, אך השינוי אינו דרמטי.
הכותבים קבעו רף של 200 חולים קשים ועשרה חולים קשים חדשים ביום לחזרה לתנאי סגר, וזאת בתנאי שבמקביל נעשים צעדים כדי להכפיל את כמות הרופאים הזמינים למחלקות הקורונה. כיום מספר החולים הקשים החדשים ביום אינו עובר את העשרה, אולם מספרם הכולל של החולים הקשים עמד בסוף השבוע על 217.
"רק בעוד שבועיים נוכל לדעת אם הצעדים החלקיים שהממשלה נקטה בשבוע האחרון היו מוצלחים. הזמן מ'לחיצה עד הסוף על הברקס' (קרי: סגר כולל) ועד להורדה משמעותית של התפשטות המגפה אורך כשלושה שבועות - זה הזמן שלקח לבלום את התפשטות המגפה בגל הראשון בחודש מרץ. לכן עלינו לפעול עוד קודם לידיעת השפעת הצעדים החלקיים הללו". אבל בהינתן שהציבור יתנגד לסגר מלא, ישנן הצעות נוספות, אותן פיתח שורץ עם קבוצה מצומצמת יותר של חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון.
בין ההצעות: "שבוע-שבוע" ו"סגר מרצון"
אפשרות אחת היא סגר לילה וסוף שבוע - שורץ הציע אפשרות זו עוד לפני שהוצעה על ידי הממשלה. הצעה נוספת היא סגר "שבוע שבוע", הכולל חלוקה של האוכלוסייה לשני חצאים. בשבוע אחד, המשפחה נמצאת בסגר ובשבוע השני, הילדים של אותה המשפחה יוצאים ללימודים והוריהם חוזרים לעבודה, והם מוחלפים בבתי הספר ומקומת העבודה על ידי המחצית השנייה של האוכלוסייה, אולם גישה זו תורשת תיאומים לוגיסטיים מורכבים ביותר.
אפשרות שלישית היא "סגר מלחמה בקורונה מרצון" (בדומה ל"מלווה מלחמה מרצון" שהונהג ערב מלחמת ששת הימים) של הציבור בכלל ושל קבוצות הסיכון בפרט. "אחוז גבוה מהחולים הקשים הם מעל גיל 67 ואם מונעים מהם להידבק בשבועות הקרובים, ניתן יהיה להפחית משמעותית את קצב ההגעה של החולים למצב קשה, ולכן את העול על מערכת הבריאות", הוא אומר.
האם סגר של קבוצות הסיכון יכול לפתור את הבעיה כשהמשק נשאר פתוח? לדברי כותבי הדוח, זה יותר מורכב מזה. חייבים ליצור אמנה בין קבוצות הסיכון לבין יתר החברה. קבוצות הסיכון יסגרו את עצמן בבית כדי לא להביא לקריסה של מערכת הבריאות הדרושה לכולם, ולאפשר למשק להישאר פתוח, רק בתנאי שיראו כי ה"חופשיים" עושים גם את החלק שלהם, במניעה מקסימלית של התפשטות המגיפה. זאת, כדי שניתן יהיה לשחרר את הסגר מרצון מוקדם ככל האפשר. מן הציבור בכללותו נדרשים עטיית מסיכות, מניעת התקהלויות, הפחתת מפגשים חברתיים מכל סוג, עבודה מהבית ככל האפשר.
"לא ניתן להטיל את כל העול על קבוצות הסיכון. 'סגר מלחמה בקורונה מרצון' מחייב אמנה בין המדינה לבין כל אזרחיה", בהקשר הזה, הטלת סגר בסופי שבוע ובשעות הערב והלילה על כלל האוכלוסייה, יכולה להדגים את האמנה החברתית ולעודד את הציבור שבסיכון להיכנס לסגר מרצון.
שורץ כותב גם בנימה אישית. "אני כיליד תש"ח, שזכיתי בשנת 2013 בפרס בן גוריון על פעילותי למען המדע, ביטחון המדינה והחינוך המדעי לילדי הנגב, מרגיש שבנוסף לאלה חובתי לעשות את כל שאוכל על מנת להוריש לילדותיי, נכדי ונכדותיי מדינה ללא סכנת המגפה הזו".
פיצוי, סיוע ומערך תחקור אפידמיולוגי
ובנוסף לעול על הציבור שבסיכון ועל הציבור שמעריך כי אינו בסיכון, הדוח מפרט גם את תפקיד הממשלה: מתן פיצוי כספי הוגן לעובדים ועסקים שיפגעו ולאזרחים ותיקים שעדיין עובדים, אשר יידרשו לצאת לחל"ת, סיוע לאותם אזרחים שנקלעים למצוקה כספית כי תחומי העיסוק שלהם הם כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם עצירת התפשטות המגיפה, וסיוע סוציאלי-רפואי-חברתי לאותם שיקלעו למצוקות אחרות בשל בידודם.
דבר נוסף שחייב להשתנות דרמטית לפי הדוח הוא מערך התחקור האפידמיולוגי. "יש להקים מיידית של גוף אפידמיולוגי מתכלל מסונכרן על ידי גוף אחד, שיכול לטפל במעל 1,000 נדבקים חדשים ביום. זה ידרוש גיוס של אלפי מתחקרים, והדרך היחידה לעשות זאת היא גיוס לאלתר של אנשי חיל רפואה ופיקוד העורף בעלי רקע רפואי על מנת לעבוד ביחד עם הצוותים האפידמיולוגיים של משרד הבריאות וקופות החולים".
האם כל זה אכן יכול לקרות? "המכשול המרכזי להשגת אותה אמנה חברתית הוא הצורך להתגבר על חוסר האמון של הציבור ביכולתה של הממשלה לעמוד בהתחייבויותיהם אלו. לשם כך יש לאחד את כל הכוחות הפוליטיים והא-פוליטיים במדינה על מנת לשמש דוגמה. העם בישראל ידע להרים משאות כבדים מאלו במשך 72 שנות המדינה, ובתנאי מצוקה קשים יותר", כותב שורץ.
העולם מדחיק את המגפות בגלל טראומה
בחלק הסקירה ההיסטורית של הדוח מביאים החוקרים השערה מעניינת מדוע מגיפות לא נזכרות בהיסטוריה שלנו כטראומות כמו מלחמות ואירועי טרור. אנחנו לומדים על היום על מאורעות תרפ"ט, בהם נרצחו 133 יהודים, אך לא על השפעת הספרדית שהתרחשה בסמיכות זמנים. על פי הכותבים: "אולי דווקא בגלל ריבוי המגפות וחוסר האונים כלפיהן, פיתחה לעצמה החברה האנושית מעין מנגנון הגנה כנגד הזיכרון הטראומטי של המגפה, כל מגפה, זאת שהייתה וזאת שתבוא . זו יכולה גם להיות הסיבה שהשקעות במחקר של מחלות זיהומיות, וירוסים וכד' - מקוצצות כמה שנים אחרי המגפה שהייתה ולכן אין העולם המדעי מוכן עם פתרונות טובים יותר כשמגיעה המגפה הבאה, שעלויותיה עולות בעשרת מונים על ההשקעה הנדרשת במחקר גורמי המגפה".
הם מוסיפים כי: "עולם הרפואה כשל במציאת פתרונות מדעיים לאיתור מגפות ועצירתן באיבן והחברות האנושיות כשלו בגיבוש מסגרות ייעודיות להיערכות ולהתמודדות חברתית וכלכלית בעת חירום עם פרוץ מגפה, מכל סוג שהוא. כך היה במגפות בעולם המודרני, השחפת, הפוליו, הכולרה, המלריה, האיידס וגם האבולה, שגרמו לנזקים חברתיים וכלכליים עצומים, אף יותר משתי המלחמות העולם, ולמרות זאת רוב המדינות לא למדו לקח, לא הוכנו תוכניות שעת-חירום מספקות, לא בחלק הבריאותי ולא בחלק הכלכלי - חברתי". לדבריהם, מדינות בודדות כדרום קוריאה וטייואן, הכינו מבעוד מועד תוכניות לשעת חירום של התפרצות מגפתת, וכך הצליחו לעצור את התפשטות המגפה. גם בישראל הוכנו תוכניות כאלה, אבל הן לא גובו בהיערכות אמיתית של מערכת הבריאות והמערך האפידמיולוגי, וגם הגיעו עד שלב הריחוק החברתי, ולא קבעו מה מגיע אם גם זה נכשל.