מצב הבדואים בנגב / צילום: רפי קוץ
הסרטון הוויראלי שבו נראה כוכב הילדים רוי בוי מציע לילדיו היושבים עימו בג'יפ "להאכיל בדואי", עורר סערה גדולה. זאת, הן בקרב אנשים רבים בחברה הישראלית היהודית ובמיוחד בקרב הדור הצעיר הבדואי.
הסרטון העלה פצעים ישנים והדליק נורות אדומות, שמוסתרות בדרך-כלל מתחת למעטה של הדחקה והתעלמות.
רבים מבני הדור הצעיר שואלים את עצמם איזה עתיד מצפה להם במדינה. שהרי ישראל היא שלנו (הבדואים), בדיוק כמו שלכם היהודים. אין לנו מדינה-ארץ אחרת, וגם לא תוכניות לעזוב את ארצנו.
לנוכח תחושת המיאוס העולה מהסרטון הפוגעני, השאלה היא איזה עתיד מחכה לנו בארץ הזאת?
בניגוד לרושם שעולה פה ושם מכותרות העיתונים, הבדואים, רובם ככולם, הם אזרחים נאמנים למדינה, ורבים מהם משרתים בצה"ל, בכוחות הביטחון, במשטרת ישראל, במערך הרפואי של המדינה כרופאים, כאחיות וכרוקחים. ראינו אותם במיטבם בחזית הקורונה בכל מחלקות בתי החולים.
כעת אנחנו מחכים-מצפים לראות אותם גם בחזית ההייטק, לראות את יזם ההייטק הראשון שעושה אקזיט של מיליוני דולרים בחו"ל, וחוזר לתרום לקהילה שלו.
כראש מועצה בדואית בנגב, עם 70 אלף תושבים, שחלק ניכר מהם חיים ב"פזורה" בתנאים לא-תנאים, הבטחתי לעצמי ולבוחריי, שאקדיש את כל יכולתי לנושא החינוך, שמצבו אצלנו ממש קשה. במועצה שלי, אל קסום, עם 70 אלף תושביה רק 1%! מגיע לאקדמיה.
זו לא טעות. רק אחוז אחד מהתושבים מגיעים לאקדמיה.
ואני שואל את העם בישראל ואת מנהיגות המדינה - האם אתם חושבים ומאמינים באמת, שחלום חייו של הילד הבדואי מהסרטון העצוב, הוא לקבל ממתק או ביסקוויט מתייר על ג'יפ? זה החלום שלו? האם הוא אשם שאביו ואמו מגדלים אותו בחושה ברוב המקרים, או בצריף פח לוהט בקיץ במקרה הטוב, ולא ביישוב קבע מסודר עם מים זורמים וחשמל?
חשבו לרגע, האם היינו רוצים לגדל פה עוד דור של נחשלות, עבריינות, ואלימות?
כראש מועצה, החלום שלי הוא להביא ולקדם את כל הילדים הבדואים בכל רחבי הנגב, ב-2048, לשוויון מלא. כן, כשלמדינה ימלאו 100 שנות קיום - חשוב שזה יהיה המצב. ואני עוסק בזה כל יום כדי לשפר את המצב כבר מחר.
אני עושה ככל יכולתי וכוחי להשקיע בחינוך, גם כאשר חלק ניכר מכיתות בתי-הספר נמצאות בצריפי אסבסט, בלי מים זורמים ובלי חיבור לאינטרנט או ויי.פיי.
ומה עם חלקה של הממשלה?
אני מצפה מהממשלה החדשה, שעם הקמתה היו לנו ציפיות לשינוי לטובה - שתקים שורת שולחנות עגולים עם נציגים מכל המשרדים וכן נציגים של הבדואים בנגב, לטפל בקידומנו.
לעבור משרד-משרד ולבחון את הצרכים של האוכלוסייה. הרי כל אזרח כולל הבדואי רוצה וצריך שתהיה לו קורת-גג מעל ראשו, מים זורמים, חשמל תקין. לחם לאכול וחינוך טוב.
אם יהיו ליד הבתים שלנו גם בתי-ספר ברמה סבירה, ומערכת חינוך מתפקדת - זה כבר יהיה בונוס. ואני מבטיח ומתחייב, שבמקרה כזה התוצאות יפתיעו מאוד לטובה. היום, רבים מילדינו חווים חדשות לבקרים טראומות מהריסת בתים לא-חוקיים. והרי אף ילד לא אשם בזה שכל משפחתו וחמולתו מתגוררות במתחם שאיננו מאושר על-ידי המדינה.
תחשבו, עם אילו תחושות קיפוח ו"אנטי" הילד יגדל כאן בארץ.
ואחרי שיהיו לנו מגורים ראויים, חינוך טוב, ותנאי מחיה סבירים, אנחנו זקוקים גם לאזורי תעשייה, שיעניקו לנו תעסוקה מגוונת, פרנסה, והזדמנות לצמוח ולהגדיל את ההון האישי והאנושי. חשוב שגם מעבר צה"ל דרומה, יכלול אותנו, ושיאפשרו לנו לקחת חלק באלפי מקומות התעסוקה שייפתחו כאן בנגב.
ואז, כשמצבנו יהיה ככל אזרח במדינה, נהיה שותפים לסרטונים טובים וחיוביים על המגזר הבדואי ועל קשרי הגומלין בינינו לאזרחים היהודים. ואז גם נוכל לשאול מי רוצה לסייע לילד בדואי, ולא חלילה להאכיל אותו.