דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. מאז פרסום הכתבה שלי בגיליון הקודם על שרשרת ההדבקה הכלכלית של הקורונה, קיבלתי הרבה תגובות מנשים וגברים שכל אחד מהם מצא את מקומו בשרשרת מתפרקת משלו וחלקו עמי את סיפורם. לאחד יש מתפּרה תעשייתית, לאחת מרפאה משלימה, לאחד עמותה בתחום החינוך ולאחרת שירותי הסעדה, מאמנת כושר, מתקין פרופילים, מעצב אופנה ועוד עובדים ובעלי מקצוע מתחומים שונים, שכירים ועצמאים, שהרי אף אדם איננו אי. אם כבר, האדם הוא שובר גלים וכליא ברק. אם פרנסתך מעמלך ואת/ה תלוי בשוק העבודה ובכוח הקנייה של אנשים כמוך, ולא בשוק ההון או במגזר הציבורי, סביר להניח שכבר קיבלת את השפריץ של הגל ו/או את הזֶץ של הברק ובחלק מהזמן אתה מרגיש כמו במעלית מהירה שעוד רגע עוצרת. הוצפתי רגשית.
לא נדיר שאני לוקח דברים ללב. לפני כמה שנים עשיתי כתבה על עברות בנייה ועד היום יש לי פקח קטן בנשמה, רושם דוחות שאיש לא ישלם לעולם. עכשיו זה קצת אותו דבר, אבל גם אחרת. מאז הכתבה אני מסתכל על החיים הכלכליים שלנו בפריזמה של אדוות שמתפשטות ושרשראות הדבקה שמתפתלות - אבל אין שום שלב שאני יכול להגיד שהוא נקודת הסוף של הסיפור. הכל מתפרס וגדל לכל הכיוונים ומתרחק ותופס צורות משונות ואני מנסה לתפוס פתיל חוט וללכת איתו עד, עד לאן?
כי באמת, איפה זה נגמר? זה נגמר בכלל? נגיד שנקודת ההתחלה היא משרד גדול, לא משנה מאיזה תחום, שעובר לעבודה מהבית וחברת שירותי הניקיון מפטרת (בדרך כלל) עובדות. בדרך כלל אנחנו עוצרים פה, אבל העובדות לא נעלמות, לפיטורין שלהן ממשיכות להיות השלכות, על העובדת ועל אחרים, אולי על החינוך של הילדים, אולי על הבריאות של ההורים, על עסק בשכונה שלה? משהו בא על חשבון משהו, שבא על חשבון משהו - וזאת עובדת אחת מחברה אחת, מה עם אלה שפורסים את השטיחים מקיר לקיר? מה עם זה שעושה את הרצפה הצפה? והתקרה הצפה, בואו לא נשכח אותה. ואלה שמתקינים את האסלות החכמות, מה איתם? ומה עם טכנאי המעליות ומתקיני המזגנים? לאן כל האנשים האלה הולכים כשאנחנו עוברים לעבוד מהבית? כל הקפה שלא מתמלא במכונות כי אין מי שישתה, מה עושה זה שהקפה הזה האכיל את ילדיו עד עכשיו? ממה הוא חותך? ממי זה נחתך? מה עושה זה שלא צריך אותו? כל אחד מאלה הוא הרי עולם ומלואו. אנשים הרי לא פשוט נעלמים לאיזה שומקום.
מעצב גרפי בשם פלג שסיפר לי שעצר את התוכניות לבנות בית במושב, ואני חושב על כל הדברים שבינתיים לא יקרו: הוא לא ייקח קבלן, שלא יביא פועלים. הוא לא ישב לשתות קפה אחרי סיבוב מספק בקניון בין כמה חנויות לנברשות. ואז אני שואל את עצמי מה קורה בתחום הנברשות בפרט, ועולם גופי התאורה בכלל בקורונה, ואיך שאין לי מושג קלוש בנושא, אבל יש מלא אנשים שהנברשת תלויה במרכז עולמם והשמש היא בשבילם לא יותר מגוף תאורה טבעי. מה איתם עכשיו? לאנשים יש חשק לנברשת בימים אלה? תהא התשובה אשר תהא, היא תפתיע אותי.
ככה, אלה המחשבות שלי כל היום. כל שלט להשכרה על חנות מתרחב עד לאינסוף.
ב. להרבה עצב וכעס וחוסר ודאות נחשפתי, אבל היה עוד רגש שעבר כחוט השני בין השיחות, ולקח לי זמן לשים אליו לב ולראות שהוא שם. כמעט כל מי שדיברתי איתו אמר בשלב כזה או אחר בשיחה שמילא הוא, הוא עוד בסדר, אבל מה עם... לי אין מה לבכות, אומרת אחת. אני לא יכול להתלונן, אומר אחר. אנחנו מסתכלים על האחרים, אמרו לי רבים, כל אחד בנפרד.
יפה, נכון? יכול להיות שזו הסיבה שלא הבחנתי. בהתחלה המילים היו עבורי לא יותר מרעש לבן, השתתפות אוטומטית בצער, אבל השיחות המשיכו והראיות הצטברו: נראה שלאנשים אכפת אחד מהשני, ואני אומר את הדברים בזהירות הראויה ובאחריות האופיינית. אפשר להיות ציניים ולטעון שכל אחד רק מתנחם שיש אחד מתחתיו בשרשרת או לפניו בתור לגיליוטינה, שיכול להיות יותר גרוע. יכול להיות. אפשר גם לטעון שמלבד האנשים שדיברתי איתם, לאף אחד במדינה לא אכפת מהשני. אפשר הכול, אבל תאמינו לי כשאני אומר לכם שלאנשים אכפת. אני גם יכול להוכיח את זה בקלות. שאל/י את עצמך: האם אכפת לי מאחרים?
מ.ש.ל
ג. מעניין לעניין באותו עניין, בערך. עוד לא התפוגג הזעם הקדוש על דברי פרופסור דן אריאלי שהציע, לכאורה, להדביק בסיס צבאי בקורונה לצורך ניסוי, ורבים מצאו לנכון להשתולל עליו לכמה רגעים - ניסויים בבני אדם?! מה הוא חושב לעצמו! זה לא מוסרי! והנה החלום קם והיה למציאות כש-150 חיילי גבעתי הושמו בבידוד בבסיס בקציעות, לאחר ש-21 נדבקו. חיל הרפואה ביטל את החלטת המג"ד לשחרר את החיילים הביתה, אף שלפי הדיווחים הם כבר "היו על מדי א’". ארבע מילים שמספרות את כל הסיפור. מאז, אני עוקב אחר הדיווחים על התנאים בבידוד הצפוף, שהורי החיילים מתארים כצינוק של ממש; אין אפילו מה לאכול מלבד "פרוסת לחם עם נקניק קר", כמו שאמרה אחת האימהות.
כמה קצר המרחק בין אמירה תיאורטית שהובנה לא נכון - אריאלי הציע ניסוי שייערך בבסיס צבאי - ובין הבסיס הצבאי שהושם בבידוד כיממה אחר כך. נשמע לי שחיל הרפואה צודק בהחלטה שלא לייצר מעגל הדבקה נוסף בבתים, אבל מה אני יודע. יחד עם זאת, נראה שההורים צודקים כשהם אומרים שהצבא מבצע ניסוי בחיילים. והרי זה בדיוק מה שקורה, לא?
ניסויים בחיילים זה חומר קריאה טוב. כולנו זוכרים את "עומר 2", ניסוי לפיתוח חיסון לאנתרקס שנערך על כ-800 חיילים מבלי ידיעתם בשנים 2005-1999. ברשימת הניסויים המלאה (לטענת צה"ל) שפורסמה מופיעים עשרות רבות של ניסויים, ביניהם טיפול בקרציות על-ידי לבישת מדים ספוגים בקוטל חרקים (פרמתרין), הדבקת טירונים בסטרפטוקוקוס, שימוש בגלולה טלמטרית שמשדרת נתונים מתוך גוף החייל, ניסויים בעמידה בלחצים שונים, אפילו ניסוי על הקשר בין פירסינג לגדילת פטרייה על הלשון, עניין צבאי מובהק, ועוד. רק לאחרונה פורסם על ניסוי בהסכמה של הצבא בכאלף חיילים וחיילות, שנועד לבדוק את יעילות הבדיקות הקורונה.
מה אפשר יהיה ללמוד מ-150 חיילים בבסיס של גבעתי שלא למדנו מכל המיליונים שנדבקו עד עכשיו? ככל הנראה כלום, אבל יש משהו בלראות אותם יושבים בבידוד בחדרים הקטנים ובחום הכבד ולצפות בסרטונים הרועדים שהם שולחים - איך דור שגדל על סלולרי לא יודע לצלם? תמהתני - מעבירים זמן במין גרסה משונה וחסרת אירועים של תוכנית ריאליטי ומחכים לפקודות והכול נראה כל-כך מאובק וסתמי שהחיים שלך, אזרח שחושב על נברשות, נראים פתאום כל-כך הרבה יותר מאתגרים ומעניינים ושווים לחיותם. וגם כשהיומיום מרגיש לפעמים כמו אחד מאותם ניסויים בעמידה בלחצים שונים שתוארו מקודם, וגם כשהלחץ גובר, כדאי לזכור שלאנשים אכפת ממך כמו שלך אכפת מהם.
הרהור: 150 חיילי גבעתי נמצאים בבידוד ומעבירים זמן בסתמיות. כשצופים בהם, החיים שלנו נראים פתאום מרתקים.