המונח "פאניקה מוסרית" - ביטוי שטבע הפרופסור הבריטי סטנלי כהן, מוגדר בוויקיפדיה באופן הבא: "תיאוריה סוציולוגית, המתארת תחושת פאניקה רחבת היקף שאוחזת בחברה, ולפיה קיימת בעיה מוסרית שעלולה להחריב את הקולקטיב. הבעיה מוצגת תוך שימוש בדמוניזציה, על ידי אמצעי תקשורת מסורתיים ובעלי אינטרסים שונים, והטיפול בה מועלה על ידם לראש סדר העדיפויות. לפאניקה המוסרית יש שלושה מאפיינים מרכזיים: דאגה רחבת היקף בקרב כלל שכבות האוכלוסייה, תפיסה מוגזמת של ממדי האיום ותחושת עוינות כלפי קבוצות נון-קונפורמיסטיות".
באחרונה אני נזכר שוב ושוב באותה הגדרה, שכן יש לי תחושה שכל מי שמסרב להיסחף אחר הפאניקה שיצרה הקורונה, נתקל בלעג, זעם והוקעה. לעתים אף מזדחלת אלי המחשבה שבין הפרשנים מתחוללת תחרות סמויה, מי ינצח עם התחזית הכי מבהילה. האמת היא שזו אינה תופעה חדשה, ולא הייתי מתייחס אליה, אלמלא העובדה שפאניקה נוטה לייצר מציאות והווייה - במיוחד בכלכלה.
מדד אמון הצרכנים, שמתפרסם בישראל אחת לחודש, מתבסס על סקר חובה שנערך במדינות החברות בארגון OECD. בין השאלות שמופנות לנסקרים, יש שתיים שנוגעות לשינוי הצפוי במצב הכלכלי בשנה הקרובה, כאשר הראשונה מתייחסת למשק הבית של הנסקר עצמו, בעוד השנייה נוגעת להערכתו לגבי המצב במדינה כולה.
מה שמעניין, שלא לומר מוזר, זו העובדה שבכל החודשים מאז שהתחיל המדד להתפרסם, ללא יוצא מן הכלל, הנסקרים העריכו כי השינוי במצבם הכלכלי האישי יהיה טוב יותר מזה שצפוי למדינה. ניתן להסביר את הפסימיות הכרונית בנימוקים פסיכולוגיים מגוונים, אבל נדמה לי שזה לא יהיה מופרך להישען על ההסבר הבא: המידע שמוצג ומובלט במדיה התקשורתית, לפחות מהזווית הכלכלית, סובל באופן קבוע מהטיה שלילית.
הרטוריקה השלילית מכה את התחזית
לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם כדי לאבחן את החרדה שחלחלה לשדרות רחבות בחברה. זה לא רק העניין הבריאותי, שכן החשש לאבד את מקור הפרנסה זו הרגשה לא פחות מאיימת ומפחידה. משכך, זה לא מפתיע שבקרב רבים נוצרה הסכמה שכזה משבר עוד לא היה.
עם זאת, כשבוחנים את תשובות משקי הבית בסקר אמון הצרכנים לגבי השאלה על הפער בין הוצאותיהם החודשיות לבין הכנסתם הפנויה, מזהים אמנם מגמה מטרידה - אבל לא קטסטרופה שטרם נראתה. שיעור משקי הבית שדיווחו על תזרים שוטף שלילי נמצא בעלייה ברורה, אבל צריך לזכור שיצאנו מנקודה נמוכה מאוד, שכן כלכלת ישראל הגיעה למשבר הזה חזקה.
נוסף על כך, בלי להתכחש להרעה הצפויה בחודשים הקרובים, זה לא מדויק לומר כי מעולם לא ראינו כאלה מספרים בסקר אמון הצרכנים - היינו שם לפני חמש שנים. המציאות הכלכלית ודאי אינה פשוטה, היא תקדימית ויש בה אי-ודאות גדולה, אבל אם לשפוט את מצב משקי הבית על פי עדותם, כפי שעולה מסקר אמון הצרכנים, אין כל סיבה ללבות את הפאניקה ולדבר במושגים של "אחרית-הימים".
אחת התופעות המשעשעות בשוק ההון, שיש לי אליה חיבה אישית, היא היצירתיות המילולית. בשוק זועקים "דם ברחובות", "אימה בשווקים", "סכינים נופלות", "חזירים נשחטים" ועוד כהנה וכהנה דימויים ציוריים, חדשות לבקרים. העניין הוא שבמשבר הנוכחי גם השפה קפצה מדרגה, כך שהביטוי "מחדל יום כיפור" נהפך בן רגע למטבע לשון נפוצה, שלא לדבר על כותרות באותיות קידוש לבנה שכורכות את הקורונה עם זכר השואה.
לאורך זמן, השפעתה של הרטוריקה הקיצונית אינה משמעותית, אבל בעיצומו של המשבר, בטווח הקצר, היא מבליטה את השוליים ומטשטשת את העיקר.
פגיעה מוגזמת במניות הדיור המוגן
מניות הדיור המוגן הן דוגמה טיפוסית, לטעמי, שבה ההד התקשורתי והרגש האנושי הובילו לפגיעה אלימה ולא סבירה בערכן הבורסאי. אין לי כל כוונה להיכנס לתחזיות מפורטות ומכפילים, אלא רק לציין את הדברים הבאים: חברות הדיור המוגן הן תת-סקטור בתחום הנדל"ן, כאשר בשגרה הן נתפסות ככאלה עם רמת סיכון נמוכה יחסית, כתוצאה ממאפייני ביקוש קשיחים ורמת מזומנים גבוהה.
אז זו בדיוק הנקודה, שאם מסתכלים על תשואת המניות מאז תחילת השנה, מגלים שאין הבדל מהותי בין ביצועי ענף הדיור המוגן לבין שאר מניות הנדל"ן - אלה ואלה איבדו 40% מערכן. מובן שהפגיעה הריאלית בענף אינה אחידה, שהרי אם משווים בין תחום המשרדים לקניונים המסחריים, לדוגמה, סביר להניח שהראשון ייפגע בצורה חריפה יותר, מכיוון שלכורח לעבוד מהבית יש פוטנציאל לשנות את הסביבה העסקית מיסודה.
נדמה לי שזו גם הסיבה לצניחת מניות הדיור המוגן מאז שפרצה המגפה, שכן המשקיעים מעריכים שאירועי ההדבקה בגל הראשון ישנו לרעה את פני התעשייה. זו הגזמה לא סבירה, או לכל הפחות מתן משקל יתר קיצוני לחרדות בתקופה הקרובה.
נכון, בחודשים הבאים עלולים להירשם פחות דיירים, ואולי תהיה גם ירידה בהיקף חידוש החוזים, אבל בכל מה שנוגע לערכן הכלכלי של החברות, מה שחשוב זו השאלה הבאה: האם הביקוש לדיור מוגן אכן ייפגע בצורה אנושה? אני חושב שההסתברות לכך היא לא יותר מקלושה.
שורה תחתונה: שוק ההון המקומי מפגר אחר עמיתיו בעולם זה תקופה, כאשר גם התשואה הממוצעת שלו מטעה, שהרי הוא כולל בתוכו סקטורים שלמים שספגו מהלומה קשה - הרבה מעבר לנזק שנגרם מהמגפה עצמה. איך לומר, בצורה עדינה, לתעשיית הפאניקה יש בהקשר הזה תרומה נכבדה.
הכותב הוא מנהל מחלקת מחקר מניות בלאומי שוקי הון, עובד בנק לאומי. הסקירה בוצעה על בסיס מידע ונתונים ציבוריים, המפורסמים לכלל המשקיעים, ועל בסיס זה בלבד.
