תמונות מההפגנה בת"א / צילום: Sebastian Scheiner, Associated Press
אין דרך להבין את אירועי הימים הללו ב-2020 מבלי להתחיל את הסיפור בטראומת השמאל ותקשורתו ב-2015, טראומה שמשחקת תפקיד מרכזי גם בימים אלה.
הבחירות שהתקיימו במרץ 2015 היו בחירות שהשמאל והתקשורת התומכת בו היו בטוחים בניצחונם בהן באמצעות רשימת שמאל משופרת: שילוב בין מפלגות העבודה בראשות הרצוג והתנועה בראשות וציפי לבני, שבחרה שם מוצלח - המחנה הציוני (המחנ"צ), שם שאמור היה לאפיין את הרשימה לא כרשימת שמאל אלא כמרכז-שמאל, ובכך למשוך קהל מצביעים נוסף שיבטיח את הניצחון בבחירות, ובעיקר את החלפתו של הרשע מבלפור, רה"מ בנימין נתניהו. אלא שנתניהו לא וויתר, ובקרב פוליטי קשה הצליח להביא את מצביעי הליכוד לקלפי, לנצח בבחירות ולהקים ממשלת ימין.
כגודלן העצום של הציפיות הייתה עוצמת האכזבה והתסכול במחוזות השמאל. זאת הייתה טראומה פוליטית של מחנה שלם. עוצמת הטראומה הביאה לכך שהשמאל וויתר על כללי הנימוסים היסודיים ביותר והשתלח במצביעי הליכוד ללא עכבות.
השחקנית ענת וקסמן כינתה בראיון לערוץ 2 את מצביעי הליכוד "השוקולדים", על סמך אותו סרטון טיסה שפורסם זמן קצר לפני הבחירות, והוסיפה: "רק ביבי. תן לי רק ביבי. זה נורא פשוט באיזשהו אופן. הוא לא צריך לשכנע אותם. את המשוכנעים לשכנע? הוא רק אומר 'ערבים' והם יוצאים מהחורים. זה מין מנטרות כאלה, סיסמאות, אין עם מי לדבר בכלל". אלונה קמחי כתבה (ומחקה) בפוסט "תשתו ציאניד ניאנדרטלים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם", ומשה אבגי אמר בתוכנית "צינור לילה" בערוץ 10 כי "מצביעי הליכוד הם כמו אישה מוכה". אלו רק שלוש דוגמאות של מפורסמים. נוספו להן קריאות רבות לירידה מן הארץ, להימנעות ממתן תרומות ביישובים בהם הליכוד זכה בקולות רבים ועוד.
הטראומה הזאת שהאשם בה ע"פ השמאל הוא בנימין נתניהו, הביאה למסע אכזרי של דמוניזציה ודה-הומניזציה נגד נתניהו, ומסע זה הרעיל את מערכת אכיפת החוק שהשתתפה ברדיפה בלתי נסבלת של נתניהו שנמשכת עד היום, ובהאשמתו באישומים תקדימיים תוך רמיסת כללי צדק בסיסיים ביותר. זאת הסיבה שציבור רחב לא רק שלא משתכנע שנתניהו הוא מושחת, אלא להפך, בטוח שנתניהו נרדף בצורה המאפיינת רדיפת מתנגדי משטר.
טראומת 2015 של השמאל הייתה אמורה להיפתר באפריל 2019, כאשר כחול-לבן, רשימה משופרת אפילו יותר מהמחנ"צ, ושנמנעה מכל קשר לשמאל, עלתה אל הזירה כדי לגרש את הרשע מבלפור. הפעם הם כבר ממש הרגישו את הניצחון בקצה האצבעות. נתניהו לא השיג ניצחון מוחץ, והם מצידם בנו בכל פעם דמיונות לקואליציות שלא יכולות לקום. פעם ראשונה, פעם שנייה, ואז בפעם השלישית זה התנפץ, כאשר דווקא נתניהו הוא זה שהקים ממשלה.
ואם זה לא הספיק, אזי בני גנץ, התקווה הלבנה, הגבוהה ובהירת העיניים של השמאל, החליט לחבור לרשע מבלפור כדי להקים ממשלת אחדות. זה כבר היה הרבה מעבר למה שהתקשורת והשמאל יכולים להכיל. וזה בדיוק מה שעומד מאחורי המחאה הזאת, ניסיון של קבוצה רדיקלית בשמאל להשיג את מה שהדמוקרטיה לא השיגה עבורו גם לאחר שלוש מערכות בחירות.
זו גם הסיבה לכך שהשמועות, הנכונות או לא, על אפשרות של הליכה נוספת לבחירות לא מעלות סימנים של שמחה בקרב התקשורת והמוחים, למרות שהליכה לבחירות היא ההישג האולטימטיבי של מחאה להחלפת השלטון. הסיבה שהם לא מתלהבים היא כי גם הם יודעים שלמחנה שלהם אין מנהיג ואין מה להציע, ושבבחירות סיכויי הצלחתם מול נתניהו והימין אינם גבוהים. לכן זו גם מחאה אנרכיסטית. לא רק בגלל בחורה שמורידה חולצה ומבזה את סמל המדינה, אלא כי זו מחאה שרוצה ליצור חילופי שלטון - לא דרך הקלפי.
לא לחינם מפגיני השחיתות, והתקשורת שממנפת אותם ברוח גבית עצומה, שותקים על החשיפות המזעזעות האחרונות על שחיתות לכאורה במערכת המשפט, כי לא השחיתות עיקר, אלא מאבק בין ימין ושמאל. ולא לחינם שותקים בשמאל, בתקשורת ובמערכת המשפט על ההסתה נגד נתניהו ותופעות האלימות בהפגנות הללו, כי זהו מאבק בין ימין ושמאל.
ההתמקדות בנתניהו היא תחבולה תועמלנית, כי לא אותו הם רוצים להפיל, אלא את הליכוד והימים כדי להגן על הגמוניות השמאל, ונדמה לי שציבור מצביעי הימין מבין זאת היטב, ולכן הוא איננו מצטרף למחאה הזאת.
הכותב הוא חבר מרכז ליכוד וממייסדי אתר 'מידה'