השיח ברשתות החברתיות השתלט על העיתונות - ואמון הציבור נפגע מכך
עולם התקשורת סוער. אין זה מקרה שבעיתונים הנחשבים בעולם, כמו ה"וול-סטריט ג'ורנל" וה"ניו-יורק טיימס", מתנהל מאבק על אופי ועתיד התקשורת המסורתית. זאת, שערכיה הם עבודה מקצועית, דיווחים עם דיוק בעובדות, הגינות, אחריות, אי-משוא פנים, והפרדה בין עובדות לדעות. כך הכתבים והעורכים הבכירים נאבקים על חידוד ההבחנה בין מדורי הדעות לדיווחי עובדות, ועל קיום שיח חופשי פתוח ורחב במדורי הדעות, שגם מבוסס על עובדות.
העיתונות המבוססת על אתיקה מקצועית, נמצאת כבר שנים תחת מתקפה שעיקרה טכנולוגי-כלכלי אך יש לה גם מרכיב פוליטי. במציאות החדשה של ניו-מדיה, אתרי אינטרנט, מנועי חיפוש ורשתות חברתיות, נפרצו גבולות המקצוע, והדיווחים והפרסומים הפכו לנחלת הכלל. מבחינה חברתית, פוליטית ותרבותית, מותקפת העיתונות המסורתית על שהיא מבטאת את ערכי הנאורות, הנאמנות לאמת המדעית, המשפטית, וכמי שמהווה עשרות שנים בהיסטוריה האמריקאית במה לאליטה המשכילה ולהגמוניה שהיא הובילה, בפוליטיקה, באקדמיה, במשפט ובתקשורת.
בעולם הניו-מדיה הכאוטי והפופוליסטי, שבו הזהות, התודעה הכוזבת, הרגשות, האמונות והדעות, שולטים בשיח, ברשתות ובפוליטיקה, נדחקה האמת הצידה. כאשר הדעות חשובות יותר מהעובדות, ואין הסכמה על המציאות, אלא מחלוקות ושסעים של זהות, תרבות ואמונות, תוכני התקשורת הפכו לבליל ללא הבחנה בין עובדה לדעה. הכתב הוא גם הפרשן, והעובדות שהוא מביא טבולות בהשקפותיו ובדעותיו.
עולם תקשורתי כזה מוביל לירידת אמון הציבור בתקשורת, כי הצגת דעה, אינה בהכרח דעתי שלי. מתרחש תהליך כפול ומעניין: כאשר הכול - סיקור, פרשנות, מידע - טבול בדעה, אין צורך במדורי דעות, כל פרשנות ודיווח הם טור דעה. מצד שני, כאשר הערכים, האמונות והדעות הם העיקר, טורי הדעות הם חשובים ביותר. בהם מתלהט השיח, מתרחשות הדרמות, לשם פונים הקוראים, ומכאן מגיעה גם הפרנסה שמבוססת עדיין על רייטינג וחשיפה.
כלי התקשורת החשובים, שהם העיתון המודפס וגופי ניו-מדיה דיגיטליים, הפועלים ברשתות, הפכו את מדורי הדעות, את מאמרי האורחים הנחרצים, ואת הכתיבה האישית של העורכים והכתבים בעלי יכולות הביטוי לקטר של המדיה. כך מבליטים באתרים, בהמלצות, בכתבות הנצפות ביותר, בכותרות ובטיזרים את השאלות הפרובוקטיביות הנדונות במאמרי הדעה.
כך הפכה העיתונות הרצינית לזירה נוספת של הרשתות החברתיות. ואף שהיא זוכה לעניין את הקוראים, היא מאבדת את עולמה המקצועי האמין שבו בודקים עובדות, מדייקים בדיווחים ובסיקורים, ומאפשרים העמקה וידע על פני הצעקה והרגש החשוף ברשתות.
עיתונאים ועורכים בכלי התקשורת הבכירים מבינים זאת, ונאבקים להפריד בין דעות לעובדות, נאחזים במחשבה שעדיין יש מקום לעובדות מבוססות בשיח, ושניתן להבחין ביניהן לפייק-ניוז.
גם בישראל, הפכו עיתונאים בכירים למובילי דעה, בעלי השקפה, ותיאוריות על זהות, תרבות, ערכים ופוליטיקה. למי יש כוח ורצון, לנתונים, דיוקים, והקשבה לאחר, כאשר ה"עיתונאי-הכוכב" חד-הלשון הוא בעל הדעה.
כך קורה שמדורי הדעות מתפרסמות גוזמאות, אמונות טפלות, אגדות אורבניות. פייק-ניוז. ובמשאבים המוגבלים שלנו, קשה לצפות לבדיקת עובדות מקצועית. הגבול היחיד הוא האחריות המשפטית, שעדיין מרתיעה מפרסום בוטה יותר של לשון הרע והסתה.
התקשורת המקצועית - שיש לה מקום ותפקיד חשוב בשיח הציבורי ובחברה דמוקרטית - המבוססת על שקיפות וידע של האזרחים, תאבד את מקומה אם תתחרה ברשתות החברתיות, ותטשטש את ההבחנה בין עובדות לדעות.
בעידן של פייק-ניוז, אי-אמון, וייאוש מהמערכת הפוליטית-הממשלתית על התקשורת לחדש את אמון הציבור בה. לא בהלהטת השיח אלא במילוי תפקידה בקיום "זכות הציבור לדעת" והכרת המציאות. כן, זה קריטי גם בעולם וירטואלי.
הכותב הוא מומחה למשפט ולתקשורת, מרצה בבינתחומי הרצליה, לשעבר יו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור והיועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה. משמש אב בית דין במועצת העיתונות
