ישראל אהרוני / צילום: איל יצהר, גלובס
אני: יש לי תפיסה ויזואלית וחלוקת קשב מצוינת במשימות מקבילות, עובד כמו חמישה אנשים. ברירת המחדל שלי היא להגיד "כן", ואחר כך לבדוק במה מדובר.
משפחה: מסמרקנד בבוכרה. סבא מצד אבי היה רב, ואבא, הבכור, נשלח לארץ עם שני אחיו הקטנים כשהיה בן 15. הם נשארו בחיפה והתפרנסו מחלוקת תה וקפה לעסקים. באיזשהו שלב הוא פתח גלנטריה ואחר כך חנות בדים.
המשפחה של אמא ברחה מסמרקנד ב-1938 ושלוש שנים אחר כך הגיעה לירושלים בדרך לא דרך ומשם לנווה צדק. ההורים התחתנו, הולידו ארבעה בנים והתיישבו בחיפה.
ילדות: כנראה סבלתי מהפרעת קשב וריכוז וכל המחברות שלי היו מלאות בציורים כי הציור עזר לי להתרכז. רציתי להיות צייר ואחרי השחרור טסתי לאמסטרדם ללמוד ציור, אבל הבישול לקח אותי למקום אחר.
קריירה: כששירתי בגולני, הייתה לי חברה עם אמא יקית. פעם הגעתי אליהם הביתה במפתיע לפני ארוחת ערב. לאמא היו רק שני שניצלים והיא החליטה לבשל משהו מספר בישול סיני שתרגם לגרמנית בעלה הפילולוג. הצעתי לעזור לה וזו הייתה הפעם הראשונה שבה בישלתי מנה מהתחלה עד הסוף והתאהבתי. בעקבות החוויה ההיא, החברה ואני נכנסנו לאובססיית בישול, הזמנו מוצרים מחו"ל והכנו ארוחות סוריאליסטיות, שכל המי ומי רצו להיות מוזמנים אליהן. בהמשך הגיעו אלינו נציגים רשמיים של שגרירות טייוואן וסידרו לי לימודי בישול בטייפה ומשם התחיל פרק הבישול המקצועני בחיי.
מסעדנות: ב-81’ פתחתי את ין-יאנג ברוטשילד, בניגוד לדעת חבריי, שלא האמינו במיקום, ותוך שבועיים היא הפכה ללהיט והחזיקה מעמד 27 שנים. בהמשך היו פת קואה, תפוח זהב ואחרות. כבר שנתיים אין לי מסעדה.
חגית: גיגי, אשתי, פסיכולוגית, לא אוהבת שכותבים עליה. יש לנו שלושה ילדים ביולוגיים וילד מאומץ מקונגו ואנחנו גרים בתל אביב.
תקשורת: הפכתי לשף סלב הראשון אחרי שהופעתי בטלוויזיה ואחרי שהוצאת מודן צילמה אותי לכריכת ספר הבישול הסיני. ההשפעה שלי על אחרים נכנסה לי להכרה כשראיתי באבן גבירול את הגרפיטי "יושרה אהרוני במרינדה". אני כותב משנות ה-80 טור אוכל ב"ידיעות אחרונות", שופט במאסטר שף והיינו אמורים לצלם את העונה ה-9 של "אהרוני וגידי", שהקורונה ביטלה.
קורונה: אין לי כרגע מסעדה ולכן הכאב שלי לא מיד ראשונה, ובכל זאת, "הירו" נסגרה בגלל הקורונה, כמו יותר מדי מסעדות אחרות, שבמשך שנים היו הפרה החולבת של הרשויות בהיטלים ומסים, עם כמות ביורוקרטיה ורגולציה מטורפת. היום, כדי לפתוח מסעדה נדרש פי 10 כסף ממה שהיה בתחילת דרכי, כי צריך לשכור יועץ חשמל, להביא חשמלאי ויועץ מיזוג אוויר ואז טכנאי, לשלם מס עובדים זרים של 20% ועוד ועוד דרישות שהופכות את הכניסה לענף ללא כדאית.
ואז הגיעה הקורונה, ואנשים שהשקיעו את כל חסכונותיהם במסעדה, מצאו את עצמם מול "כוח עליון" שאף אחד לא מוכן לקחת עליו אחריות. הממשלה מחליטה החלטות שרירותיות שאין מאחוריהן היגיון והמסעדנים לא מקבלים פיצוי. אם אפשר למצוא פתרון שיאפשר את פתיחת המסעדות, בסדר. אם לא, תדאגו להם. אני בקשר יומיומי עם חבריי השפים וכולם מיואשים ואומללים, חיים בחוסר ודאות. ברור להם שלסגור ולפתוח מחדש זה לא כלכלי.
אני חוזה קטסטרופה בענף. יותר ממחצית מהמסעדות ייסגרו ויחד איתן ייפגעו חקלאים, ספקים, מלצרים ועובדים. בגלל שאני שייך לקבוצת סיכון, מעשן ועם אלרגיות, לא הרבתי לצאת למקומות הומי אדם, אבל להפגנת המסעדנים מול בלפור הגעתי והצטרפתי לבעלי המסעדות שחילקו מנות לנזקקים, אפילו שהם הנזקקים.
עבודה: לצד ספרי החדש "תחנות אוכל בחיי", קצבייה נוספת שעומדת להיפתח, ומופע עם אורן ברזילי שהתקיים רק פעם אחת בגלל הקורונה - התחלתי להעביר סדנאות בישול מהבית, בזום, לחברות, בעקבות השתתפותי בתוכנית "ישראל מבשלת יחד". לחברת הייטק עם עובדים בכל העולם עשיתי למשל סדנה על מטבח ישראלי חדש, עם חומרי גלם כמו תאנים, זיתים, טלה ותבלינים. זה כיף גדול בשבילי.
פנאי: כותב, צופה סדרתי בסדרות, ומכור לשני הנכדים שלי.
תפיסת עתיד: מקווה שבתום המשבר, ענף המסעדנות ייפתר מהרעות החולות, יתאים את עצמו למציאות וייבנה מחדש, ושהרשויות יפנימו שאסור לכבות אותו. עוד שנה אני בן 70, אז אין לי תוכניות ארוכות טווח.
אישי: בן 69, נשוי, אב לארבעה וסב לשניים. מתגורר בת"א.
מקצועי: שף, מסעדן, מנחה בטלוויזיה.