ח"כ עמיר פרץ בהשבעת הכנסת ה-35 / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
כמעט חמישה חודשים מפרוץ מגפת הקורונה, עמוק בתוך משבר כלכלי חסר תקדים, ושיעור האבטלה בישראל הוא הגבוה במדינות המפותחות. זהו כישלון מהדהד שמקורו במדיניות שגויה. הפעם, האשמה היא לא רק בשחיקה ארוכת השנים ברשת הביטחון הסוציאלית שלנו, ובתוכה השיעור הנמוך של דמי האבטלה ובתקופת הזכאות הקצרה שמאפיינים אותה, אלא בעיקר בחוסר יצירתיות משווע וההתעקשות של משרד האוצר לייצר פתרונות שגרתיים לתקופה לא שגרתית. זה היה יכול להיות אחרת. זה יכול עדיין להיות אחרת.
כפי שפורסם לא אחת בתקשורת וברשתות, עם כניסתו לתפקיד במאי האחרון, הקים שר הכלכלה עמיר פרץ צוות שבחן את ההתמודדות של ישראל עם משבר הקורונה תוך התמקדות בליבת העיסוק של המשרד- שוק העבודה. היו שם נציגי העצמאים וההסתדרות, התאחדות התעשיינים ומכוני מדיניות (גילוי נאות- בתפקידי כמנהל מרכז רעיוני סוציאל-דמוקרטי לקחתי חלק בפגישות עם פרץ וצוותו שעסקו בנושא, אך לא הייתי חבר בצוות עצמו).
שאלת השאלות שהצוות עסק בה הייתה איך מחזירים אנשים לעבודה ומטפלים באבטלה ששיעורה התחיל כבר אז להאמיר וכך המשיך עד היום. הנחת היסוד הייתה שאין היום בישראל מנגנונים אפקטיביים של הכשרה מקצועית שאפשר להסתמך עליהם בטווח המידי, ושהיות וחלק ניכר מהמובטלים החדשים ישובו לעבודתם בתום המשבר תפקיד המדינה הוא לספק להם רשת ביטחון עבה ויציבה בתקופה המוגבלת בזמן.
הצוות הלך ובדק מה קורה בעולם והמליץ להנהיג בישראל את המודל הגרמני של סבסוד שכר חלקי. היום כמעט כל אזרח שקורא עיתונות כלכלית ועוקב אחר המתרחש בעולם יודע פחות או יותר במה מדובר, אבל אז, באמצע מאי, היה מדובר בהצעה חדשה שהניח פרץ על סדר יום הציבורי והממשלתי.
המודל, שמונהג ב-25 מתוך 35 מדינות ה-OECD, מאפשר למעסיקים לצמצם את תעסוקת העובדים למספר השעות והימים הנחוץ להם, כאשר המדינה מסבסדת דרך המעסיק את חלק השכר שקוצץ. בדרך זו פעילות העסק ממשיכה, גם אם בהיקף מצומצם, העובדים ממשיכים לעבוד, מקבלים שכר גבוה יותר מדמי האבטלה הנמוכים, לא קוטעים את רצף ההפרשות הסוציאליות וממשיכים לשלם מסים שחוזרים בחזרה למדינה, שיכולה להשקיע אותם בחזרה בהתאוששות המשק.
בדיקה שערכו ב-OECD מצאה כי המודל אפילו זול יותר למדינות שמממשות אותו מאשר הישענות על דמי אבטלה בלבד. זהו פתרון שזוכה לשבחים מקיר לקיר- מארגוני עובדים וארגונים חברתיים ועד לקרן המטבע העולמית. זו, פרסמה לאחרונה מסמך ובו ציינה כי התוכנית "מגינה על משכורות עובדים, ולפיכך תומכת בביקוש המצרפי. מכיוון שהעובדים אינם מאבדים את משרותיהם, יש להם פחות מניעים לחסוך מחשש לעתיד. לגבי חברות, הן שומרות על ההון האנושי, בעודן נמנעות מתהליך יקר של פיטורים, שכירה מחדש והכשרה".
בנייר מדיניות שפרסם ה-OECD עלה שבמדינות בהן מונהג המודל, אחוז האבטלה עלה בצורה נמוכה משמעותית מאלה בהן מונהגים רק דמי אבטלה. ישראל ניצבת בראש אותן מדינות, עם העלייה הגדולה ביותר ואחוז האבטלה הגבוה ביותר מבין כל מדינות הארגון - 21.2%. לשם השוואה, במדינות אחרות במערב כמו צרפת, גרמניה, אוסטריה, ניו זילנד, ספרד ועוד עלה אחוז האבטלה בפחות מחמש נקודות האחוז. גם לאחר המשבר של 2008 הוכח כי בגרמניה, שבה הונהג המודל, עלה אחוז האבטלה בשיעור נמוך משמעותית בהשוואה למדינות אחרות במערב, ובראשן ארה"ב, בהן לא הונהג המודל.
על פי כתבה נרחבת שפורסמה על המודל ב"גלובס" (7.7), הסיבה שהוא לא מיושם בישראל היא כי באוצר טוענים שהמעסיקים יתחמנו אותם וימנעו מדיווחי אמת. כך בדיוק הופכים את חוסר האמון, שאכן מאפיין את הכלכלה הפוליטית של ישראל ואת היחסים בין הממשלה, המעסקים והעובדים, לנבואה שמגשימה את עצמה ומייצרת מדיניות ציבורית גרועה, במקום למכשול עליו צריך להתגבר באמצעות מדיניות ציבורית טובה.
עמוק בתוך המשבר, כאשר שיעור האבטלה ממשיך לעלות וענפים שלמים מתמוטטים, זה הזמן להקשיב להצעה שמעלה פרץ שוב ושוב מתחילת המשבר ולאמץ מדיניות צודקת ויעילה שטובה לעובדים, לעסקים ולמשק.
הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון