הפגנה בבלפור / צילום: אלאור לוי
מזה כשבועיים מתרחש דיון ער בקבוצת הפייסבוק "רחביה", אודות המחאה מחוץ למעון ראש הממשלה שבשכונה. הקולות נחלקים לשניים: אלו שסבורים שמדובר במפגע רעש, ומבקשים למנוע את הזכות להפגין מחוץ למעון ראש הממשלה. מולם אלו שטוענים שהפגיעה באיכות החיים של תושבי השכונה זניחה לעומת המאבק העממי ומטרותיו, ולא מוכנים שישתיקו את המחאה בשמם.
לפני כשבוע, העלה המאבק השכונתי הילוך כאשר מספר קטן משכנינו החליט לפנות לבית המשפט כדי לנסות ולמנוע את ההפגנות בטענה שמדובר במפגע רעש ומטרד לתושבי השכונה. התאכזבנו לגלות שהפנייה נעשתה בשמנו, תושבי רחביה וטלביה, שכן רבים מאיתנו שותפים למחאה ומתנגדים לאופן הדורסני בו בחרו להשתמש שכנינו העותרים. על כן, יזמנו יחד מספר חברים, מכתב שמביע את תמיכתנו - כתושבי השכונות - בזכות הלגיטימית והדמוקרטית למחאה. עברו יומיים מאז הפצנו את המכתב, וכבר חתמו עליו למעלה מ-400 תושבי ותושבות השכונות.
הפגנות הן אכן דבר מעיק, פעמים רבות גם למפגינים - שהרי מי רוצה לעמוד בשמש, לחטוף איומים, ולהיחשף לאלימות ולזרנוקים? דמוקרטיה גם היא כאב ראש: לכולם יש דעה, לכולם יש זכויות. בכל זאת אנחנו מעדיפים לחיות איתה מאשר בלעדיה.
חלקנו תומכים בהפגנות מתוך הזדהות עם המסרים שלהן; התנגדות לשחיתות שלטונית, לקפיטליזם הקיצוני שהביא אותנו להיות כל כך לא מוכנים למשבר הכלכלי שפקד אותנו "במפתיע", ומסמא את הממשלה מפתרונות ארוכי טווח. יש בינינו אנשי שמאל שרואים בהתקוממות הזאת רנסאנס של מחנה פוליטי שמסיתים נגדו לילות כימים. אבל לא כולנו, יש בינינו גם מי שאמביוולנטי כלפי המחאה, מי שמזדהים עם חלק מהמסרים, אבל לא עם כולם.
לא צריך להסכים עם תוכן המחאה ומטרותיה בכדי לתמוך בעצם הזכות לחופש המחאה. כולנו מאוחדים בהסכמה שזכות המחאה היא זכות יסוד שבלעדיה דמוקרטיה איננה אפשרית. בתקופה זו, שכל כך הרבה אנשים מאבדים הכל, כשחלקים גדולים בציבור זועקים מדם ליבם - הנוחות שלנו, תושבי טלביה ורחביה - היא לא מה שעומד על הכף, ולא מה שצריך להוביל את השיח סביבה.
הופתעתי לגלות שהפנייה לבית המשפט לוותה בתמיכתו של השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, שאף פנה בחמישי האחרון ל"מנהיגי המחאה" - שביקשו להתנער מהתואר בטענה שמדובר במחאה עממית ללא הנהגה מוגדרת - והזמין אותם לפגישה עם "מנהיגי שכונת רחביה" בלשכתו. השבוע נחשף בראיון בערוץ 20 כי מאחורי "ההתארגנות הקהילתית" בחסות השר אוחנה עומדים חברי תנועת 'אם תרצו', כאשר המפעיל אותה כלל גר בהתנחלות נוקדים.
מידע זה כבר לא הפתיע אותי. אפשר להיות נאיביים ולטעון שאותה "התארגנות קהילתית אותנטית" אינה יוזמה חדשה של ממשלת ישראל למלחמה במחאה האזרחית, אך כך או כך, מטרידה המחשבה שבעוד שרבים זועקים זה זמן רב וקולותיהם אינם נשמעים, לאחרים יש קו ישיר ומהיר למסדרונות הממשלה. כשהמסר מתאים לשלטון, מספיק קומץ תושבים כדי להיחשב ל״קול השכונה״, ולקבל הזמנה לשבת בשולחן מקבלי ההחלטות, זאת בהנחה שלא הממשלה היא שהניעה את המהלך כולו מראשיתו.
חשוב להבהיר, אין לרחביה ״מנהיגים״. חבריי ואני גם לא מתיימרים לייצג את כל תושבי השכונה, זאת למרות שהמכתב שכתבנו זכה לתמיכה גדולה בהרבה מהעתירה לבג״ץ. הזכות של המפגינים להביע את דעתם לא תלויה בהסכמה או בהתנגדות של תושבי השכונה. לא ניתן שישתיקו מחאה עממית בשמנו. נראה לנו מנותק ואף אכזרי שבזמן שאנשים רבים אינם יודעים כיצד יסיימו את החודש או אילו גזירות תוליד הממשלה מחר, כמה מתושבי רחביה מתרעמים על רעש והיעדר מקומות חניה. זהו לא הקול של השכונה שלנו, שהיא מגוונת, פלורליסטית, ודמוקרטית.
הכותבת היא תושבת שכונת רחביה בעשור האחרון, ועובדת במכון ון ליר הסמוך למעון ראש הממשלה