הפגנה בירושלים, החודש. "המטרה שלנו היא להקשות על נתניהו את החיים" / צילום: Oded Balilty, Associated Press
במשך שנים ארוכות הציבור הישראלי לא הפגין כי כיבו אותנו. אבל מהצלקות ההן צמחו ההפגנות בבלפור. אנחנו מגיעים לבית ראש הממשלה עם ניסיון שלא היה לנו קודם וידיעה ברורה מה אנחנו רוצים בדיוק. למדנו מהטעויות שעשינו אז".
עופר היה בגרעין הקשה של מחאת 2011. הוא היה אז סטודנט מלא תחושת שליחות וזעם, גר באוהל ברוטשילד, הזיע בחום יולי התל-אביבי במעגלי השיח המנומסים, השקיע מאמץ עם חבריו להמציא את עצמם מחדש בכל יום כדי לא להשתעמם ולשעמם את העם, ובעיקר חלם על מציאות אוטופית. מה שצילק אותו יותר מכול הוא אובדן התקווה שהנה, עוד רגע, הממשלה תבין את מצוקת הצעירים ותתחיל לשתף איתם פעולה כדי להביא את השינוי החברתי הגדול.
"וכשזה לא קרה", הוא נאנח, "הרגשנו שהניתוח אולי הצליח - השגנו מודעות יותר גבוהה לזכויות הצרכנים, הורדת מחירים, סוף עידן הטייקונים - אבל החולה מת".
עם התובנות שנחרטו בהם, מפגיני בלפור מתנהלים אחרת לגמרי מאיך שנראו הימים ההם ברוטשילד. הפעם המחאה ממוקדת, נטולת אגו, רזה, ענייה, פוליטית, לא נחמדה. שלא תתבלבלו: אין פה מטה מסודר או אסטרטגיה כתובה, אלא ערב רב של אנשים, דעות וגילים, כל אחד והאג'נדה משלו, מרוככת או רדיקלית. אבל כולם רוצים שהפעם זה יסתיים אחרת, בניצחון חד משמעי.
קווים לדמותה של המחאה שמסעירה את המדינה בשבועות האחרונים מפי חמישה מבוגרי מחאת קיץ 2011.
בלי מנהיגים מובהקים. עופר הוא שם בדוי. הוא ביקש לשמור על אנונימיות, כמו כל שאר המרואיינים, מתוך אידיאולוגיה מכוונת: פעילי המחאה הנוכחית מסרבים להמליך לה מלכים. "באופן מכוון אין למחאה מנהיגים מובהקים, אלא היא בנויה מכמה קבוצות שונות, שמובלות על-ידי כמה פעילים ויש ביניהן קשר", מסביר זיו, 40, עצמאי תושב הצפון שהעסק שלו נסגר, וכעת מקדיש את כל מרצו למאבק בבלפור. "יש את הדגלים השחורים, העצמאים, השולמנים, בוגרי מחאת מנדלבליט. שאלו אותנו למה אנחנו לא מתאחדים. הסיבה פשוטה: כשהמחאות נפרדות ומשתפות פעולה, יש לנו יותר כוח. זו לא החלטה אסטרטגית כוללת, אלא פשוט הבנה שזה מזיק לנו. מי שמדבר יותר מדי או בולט, מיד מעבירים לו מסר שייקח כמה צעדים אחורה.
"ב-2011 איחדנו כוחות, המלכנו מלכים וסימנו מטרות לממשלה, אז קנו את איציק שמולי בהטבות לסטודנטים, לדפני ליף נתנו את ועדת טרכטנברג ולעם ישראל את גלעד שליט. זה לא יקרה הפעם".
עמית, סטודנט שגדל בבית שנשם את מחאת 2011, מסביר שמנהיג מובהק למחאה רק ייצור ואקום אם יצא מהתמונה ומשמש מטרה ממוקדת למחפשי הרפש. "אם אמיר השכל לא יגיע, הכול יימשך כרגיל, ואם מישהו יפרוש מהמחאה כי התעייף, היא לא תיפגע. ככה גם אין הפרד ומשול, אי אפשר לטרגט אף אחד. אנחנו לא מתראיינים לתקשורת בכלל כדי שלא יתחילו לחפור ולחפש על אנשים רפש. הרי לכל אחד מאיתנו יש משהו בעבר שאפשר להציף ולעשות לו באמצעותו רצח אופי, וסביבתו של נתניהו בבלפורייה עושים כל מה שאפשר כדי לטנף ולהפיץ רעל. תראי מה עשו להשכל".
"יש כמה קבוצות עם גרעין קשה של פעילים, ואנחנו עושים חשיבה משותפת", אומר זיו. "אין מנהיג אחד, אבל יש את רוח המפקד והמטרה המשותפת - להזיז את נתניהו מבלפור. כולם פועלים לפיה".
נירית מתל אביב, שמאז נתנה את הנשמה במחאה ההיא כבר ילדה שלושה ילדים ורשמה לעצמה קריירה בעולם הפרסום, מגיעה לבלפור למודת ניסיון. "העובדה שאין לנו מנהיג מוכיחה את האותנטיות והיא פוסט טראומה של בוגרי קיץ 2011. אחרי שהמחאה מתה אז, ייסרנו את עצמנו בשאלה איפה טעינו. היום אנחנו יודעים מה צריך לעשות.
"יש לי קבוצה עם 60 מובילי דעה מכל הגילים וכל אחד מהם בקשר עם הקבוצה שלו, וככה זה מתפשט. יש מפיצי מסרים, צוותי תגובה, מפיקים בפועל. אם ביבי שיתף ציוץ של ינון מגל שאין אף אחד מול בלפור, מיד מגיבים בתמונות עם אלפי מפגינים כדי להראות שזה פייק ניוז.
"אם מישהו פותח איוונט בפייסבוק להפגנה ביום שלישי, שהוא יום הבסטיליה, כולנו מצטרפים ומשתפים. כולנו שמים את האגו בצד - ותאמיני לי שיש שם אנשים עם אגו ענק - כי כולנו מבינים שהמטרה גדולה יותר".
מחאה ענייה ולא מסחרית. התקווה הפנטסטית, הגדולה מהחיים, לשינוי, שהייתה מנת חלקם של פעילי מחאת האוהלים, התכווצה לכדי יעד צנוע, בלי כנפיים וחלומות.
"ב-2011 דיברנו על חברת מופת, ערכים, אידיאולוגיות עמוקות", אומר עופר, "ועכשיו אנחנו סך הכול מבקשים נורמליות, את הנורמליות שהייתה בישראל לפני מחאת 2011. תראי לאיזה שפל הגענו".
בשביל זה, הם אומרים, צריך רק להשמיע את הקול שלנו, בלי תפאורה ובלי ספונסרים. "אצלנו לא יהיו אמנים, במות, מערכות הגברה ושירה בציבור, למדנו את הלקח", אומר עמית. "אין צורך בכסף, לא רוצים שום דבר מסחרי. אף אחד לא מממן אותנו, לא קרן וקסנר ולא הקרן החדשה. ניסו להגיד שאהוד ברק נותן לנו כסף, אבל הוא לא שם שקל. אולי הוא תומך בנו, אבל הוא בטח לא פעיל".
לא רוצים משא ומתן. עופר לא ישכח את הרגע ההוא במחאת 2011, שבו נתניהו הזמין את מנהיגיה לפגישה והם התעקשו שהיא תתקיים בשדרות רוטשילד, קרוב למעגל התמיכה שלהם. "חטפנו אז מהתקשורת בכל הכוח, איך אנחנו משפילים את ראש הממשלה, איך אנחנו מעיזים. הפעם, כשהשר לביטחון פנים אמיר אוחנה הזמין אותנו לשיחה וסירבנו, זה נבלע איכשהו. אף אחד לא פצה פה".
"הדיבור היה לא ליפול לידיים של אוחנה, כי הוא לא לגיטימי בעינינו, הוא השר לביטחון ביבי", אומר זיו. "הדרישה שלנו לא ניתנת לפשרה, היא חד משמעית: ביבי צריך ללכת. זהו. שום דבר אחר. ב-2011 פעלנו על-פי הספינים שלו. כל הזמן היינו קשובים לו, למה שהוא עושה. הפעם אנחנו דבקים בשלנו. לא מעניין אותנו כלום".
בעיקר שמאלנים, אבל לא רק. המחאה אולי מזוהה בעיקר עם השמאל, אבל נדמה שהמציאות המורכבת הצליחה לגייס לשורותיה מפגינים מכל הקשת הפוליטית. "הדעה הפוליטית שלנו לא ממש משנה, כי המטרה היא להזיז את ביבי ושיבוא מישהו אחר במקומו, ולכן מצטרפים אלינו כל הזמן אנשים ממחנה ה'נמאס לנו'", אומרת נירית. "יש לנו קשר עם קבוצות של חרדים שנמאס להם, שזה מדהים, וגם ליכודניקים מצטרפים כל הזמן. אנחנו אולי פוליטיים, אבל לא מפלגתיים".
"דיברתי עם אנשים בשבת האחרונה ורובם מהמרכז שמאלה", מספר עופר. "ואת יודעת מה? הם היו חותמים על זה שבנט יתמנה לראש הממשלה, גם אם הם לא מסכימים עם הדרך שלו, אבל הוא אדם הגון שרוצה שלאזרחי ישראל יהיה טוב. נתניהו חושב רק על עצמו".
בלפור, כי בתל אביב אנחנו כמו ניצבים. אחד הוויכוחים הסוערים שידעה המחאה הוא על מיקום ההפגנות - צ’ארלס קלור בתל אביב לפי הוראת המשטרה או מול ראש הממשלה בירושלים. "הוחלט ללכת על הבית של ביבי. המיקום והמדיום הוא המסר", אומר עופר.
"כשיצאתי מההפגנה בכיכר רבין ב-11 ביולי", מספרת נירית, "הייתי עצבנית ואמרתי לבעלי שאני מרגישה כמו ניצבת במופע של נתניהו, כי הפגנות בתל אביב לא מזיזות לו, ומבחינתו, הלוואי שנישאר שם. ואז נפלה ההחלטה להפגין מול המעון בבלפור, כי שם הוא מרגיש אותנו. אנחנו נישאר ולא נרפה עד שהוא יעזוב".
למרות העובדה שבלפור פחות נגיש לתושבי המרכז והצפון, רבים מוצאים את עצמם מרחיקים עד שם כדי לנסות להשפיע. "הרבה חבר’ה צעירים נמצאים בחל"ת או מובטלים ועולים על אוטובוס לירושלים - דבר שהם לא עשו שנים כי הם הרי רק רוכבים על אופניים", אומר אלון, שהוא צעיר יחסית לשאר הפעילים בכתבה, והמחאה של 2011 היא בשבילו זיכרון מושתל. "אני רואה איך הם לאט-לאט מקבלים ביטחון, צריך להסיר את השלשלאות שלהם. לתחושתי, אנחנו לפני מהפכה, לא יודע אם כלכלית או חברתית, אבל מהפכה תהיה כאן".
ולא סתם אלון משוכנע כל-כך שנדרש פה שינוי. "שלושה אנשים סביבי התאבדו בחסות הקורונה. אחרי דבר כזה אתה לא יכול לחזור לאזור הנוחות שלך".
מטרה אחת: ביבי, הביתה. "ב-2011 היה לנו מסר אמורפי, היפי, דיברנו על צדק חברתי שזה מונח גדול בלי תוכן מוצק. זה נגמר. כאן הדרישה שלנו חד-משמעית: שנתניהו ילך הביתה", אומרת נירית, "לא אכפת לנו באיזו דרך - נבצרות, עסקת טיעון, התפטרות - העיקר שלא יהיה ראש ממשלה כי הוא עושה לנו נזק. שום דבר פחות מהסתלקותו מהחיים הציבוריים לא יספק אותנו. אם פעם היה ברקע מתווה משכן הנשיא כמקום מפלט, גם הוא ירד מסדר היום מבחינתנו. עכשיו אפילו לזה אין לו מנדט.
"אנחנו גם מקפידים להפריד בין המסר שלנו למסרים של העצמאים, שדורשים טיפול במצוקות הכלכליות. אותנו לא יקנו בצ'ק או בג'וב פוליטי".
"הקורונה חשפה את מערומיו של נתניהו כמנהל כושל וצריך להשתמש בה כמשל", אומר עמית. "חלק מהאנשים יוצאים למחות לא בגלל הדמוקרטיה, אלא כי אין להם מה לאכול בגלל הקורונה, אין כסף, אין פרנסה ואין פיצוי מהמדינה. הוא מזגזג בהחלטות לפי כיוון הרוח".
נורמטיבים, אבל לא נחמדים. המפגינים בבלפור אולי מתנגדים לאלימות, אבל הם כן רוצים לעשות הרבה רעש, וכאן רוב האמצעים כשרים. "אנחנו אנשים נורמטיביים, ואם יש אלימות, היא לא באה מאיתנו, אלא מפרובוקטורים שתולים", אומר זיו. "אבל אנחנו לא באים להתייפייף או להיות קונסנזוס. אנחנו הולכים על הקצה כדי להשיג את המטרה שלנו".
"אנחנו לא חבורת ההיפסטרים והסטודנטים הסטלנים של פעם. אנחנו לא מנסים למצוא חן בעיני אף אחד, אלא לזעוק את הזעקה שלנו", אומר עמית, ונירית מוסיפה: "לפני המחאה דיברו איתנו על מלחמת אזרחים. אמסלם הזהיר שהארץ תישטף במפגינים אם ביבי ייכנס לבית המשפט, ולא קרה כלום. היינו 10,000 איש בכיכר פריז, ומולנו עמדו בקושי 200 אנשים של נתניהו.
"המטרה שלנו היא לשבש את הסדר. אנחנו עושים רעש עד שתיים וחצי בלילה מול מעון ראש הממשלה ורואים את השיירה מגיעה בשלוש, כשהשב"כ מפנה את השטח. הוא מסתובב טרוט עיניים. אנחנו לא אלימים, אבל רוצים להפריע, להתיש ולהקשות על נתניהו את החיים".
ותודה למשטרה. אם יש משהו שמכעיס את פעילי המחאה אבל משחק לטובתם בעת ובעונה אחת הוא האלימות של המשטרה כלפי המפגינים. "אני חושש מאוד שהמשטרה תקפל את המכת"זיות ותתחיל לטפל יפה במפגינים", אומר עופר. "כל מעצר אלים, מעצר שווא או התעללות במפגין עושה טוב למחאה שלנו. גם ב-2011 המשטרה הזינה את ההפגנות. אם הם ימשיכו בקו הזה, נודה להם. כמו בהפגנה בקיסריה בשבוע שעבר: היו שם כמה מפגינים בבוקר שישבו לשתות קפה עם השכנים ושמעו תלונות על המשפחה המלכותית וגם המון שוטרים טעונים, ואז עצרו את גיל סלומון, פעיל שלנו, והכול התפוצץ. בגללם הגיעו אלף מפגינים".
"הקלטת השיחה בין מפקד מחוז ירושלים לאמיר אוחנה עוררה זעם עצום באנשים מודאגים שעד עכשיו לא הפגינו", מוסיף זיו. "מילא מה שקורה במחאה עם זרנוקי המים על אנשים שלא עשו כלום, אבל כשרואים איך שוטרים מתייחסים לאזרחים תמימים שלא חובשים מסכה - עבירה שאפשר היה לגמור באזהרה או קנס - זה מתדלק את המחאה ומביא אנשים להפגנות".
עם זאת, אחרי המחאה האלימה ביום שלישי בתל אביב, ששלחה כמה מהמפגינים לבית החולים, הם חושבים שצריך שמישהו יעשה סדר. "מכיוון שמשטרת ישראל הוכיחה שהיא לא מגנה עלינו", אומר עופר, "אספנו 35 אלף שקל מפעילים ותומכים, ושכרנו את שירותיה של חברת אבטחה פרטית שתגן עלינו בהפגנות הקרובות, עד שתתגבש קבוצת מתנדבים יוצאי יחידות קרביות שתתפקד ככוח שיטור אזרחי".