הדר קרה, סטודנט שנה ב’ לספרות ובלשנות באוניברסיטה העברית. משבר הקורונה אילץ את הסטודנטים והצעירים שעזבו את הבית לעשות סיבוב פרסה ולחזור לבית ההורים / צילום: איל יצהר, גלובס
המשבר הכלכלי שהביאה מגפת הקורונה העמיד את שוכרי הדירות שאיבדו את פרנסתם בפני שוקת שבורה. בניגוד לבעלי הדירות הנושאים על גבם חוב למשכנתאות, שקיבלו אפשרות להקפיא את התשלומים לתקופה מוגבלת - נציגי הבנקים הצהירו כאן בשבוע שעבר כי יעשו הכול כדי לא לפנות אותם מביתם אם יתקשו לפרוע את החוב - שוכרי הדירות הרבה פחות מוגנים.
לרשות השוכרים לא עומדת הגנה מפני פינוי כמו שמעניקות מדינות אחרות ולא הקלה או הגבלה בתשלומי השכירות בחסות המדינה. בודדים מהם - 3% לפי נתוני הלמ"ס - זכו לבעלי בית רחמניים שנתנו להם הנחה בחודשים הראשונים של המשבר, ובעיקר בתקופת הסגר שהותירה רבים מהשוכרים ללא הכנסה.
הראשונים להיפגע הם הצעירים והסטודנטים: נתוני האבטלה חסרי התקדים שישראל מתמודדת עמם בעקבות משבר הקורונה - יותר מ-21% - פגעו בעיקר בהם, שרובם המכריע גרים בשכירות ובעיקר בערים הגדולות, בקרבת מוסדות הלימוד האקדמיים. עם פרוץ המשבר ובהיעדר רשת ביטחון, רבים מהם חזרו הביתה להורים. בסביבת האוניברסיטאות בבאר שבע ובחיפה מדווחים על שכונות רפאים ריקות משוכרים.
● WeCheck: כוח המיקוח של השוכרים עולה, משפחות יחליפו את הצעירים שעזבו
בגל הראשון, כ-46% מהיוצאים לחל"ת היו בני 20-34, כך לפי נתוני שירות התעסוקה. אלה הורגלו לשוק תעסוקה שאיפשר לכל אחד כמעט למצוא עבודה ולו זמנית בענפים שאינם דורשים הכשרה מקצועית, בין היתר בענף התיירות, במסעדות ובאירועים.
המשבר שיתק חלקית או באופן מלא את הפעילות בענפים הללו, והותיר את העובדים הצעירים ללא כל הכנסה וללא יכולת לשלם את שכר הדירה ואת החשבונות.
הענפים האלה העסיקו בעיקר צעירים. לפי נתוני הביטוח הלאומי, השכר הממוצע של היוצאים לחל"ת עמד על 6,300 שקל בחודש, נמוך בהרבה מהשכר הממוצע במשק. הסטודנטים, אלה שנסמכים על העבודות הזמניות, חטפו מכה כפולה, גם יצאו לחל"ת וגם נשארו עם דירות ששכרו בסמוך לאוניברסיטה ועם לימודים מקוונים - כאלה שאפשר לעשות מבית ההורים.
חוסר הוודאות לגבי המשך הלימודים נמשך גם כעת. לא ברור אם כשיחודשו הלימודים הם יהיו מקוונים או פרונטליים ולא ברור האם מקומות העבודה שהעסיקו את הסטודנטים יחזרו לפעילות.
אין פלא שרבים מהם חזרו לבית ההורים עם תחילת המשבר. חלקם נאלצו להמשיך לשלם את שכר הדירה עד תום החוזה שאותו לא יכלו להפר; אחרים הצליחו לסבלט את הדירה כדי לשמור אותה לימים טובים יותר; חלקם הצליחו, במאמץ רב כפי שהם מספרים, למצוא שותפים.
גם אלה שהמשיכו לשלם עד תום החוזה, לעיתים בסיוע ההורים, העדיפו לחזור הביתה משתי סיבות: גם כדי לחסוך בתשלום על חשבונות ואוכל, וגם כי הם מתארים, אפילו בתל אביב, רחובות ריקים מבילויים. וכן, גם בגלל חשש מהמגפה. הם באו לעיר הגדולה כדי לחגוג ולחוות חוויה של עצמאות, אבל החוויה הזו איננה עוד, ולפיכך העדיפו לחזור לחיקו החמים של החדר בבית ההורים.
בתל אביב ובירושלים, כך מעדויות המרואיינים, נראה כי בעלי הבית עוד לא הפנימו כי הביקוש לדירות ירד ועדיין לא מתגמשים במחירים. לעומת זאת בחיפה ובבאר שבע, שכונות הסטודנטים ליד האוניברסיטאות התרוקנו לחלוטין. לפי עדויות שוכרים שלא הסכימו להיות מצוטטים בכתבה, בחלק מהשכונות האלה בעלי הבית נואשים והורידו כבר מחירים.
האם משבר השכירות בנדל"ן יתחיל מהמשבר המעמיק של הצעירים בשוק העבודה? נכון לעכשיו מסתמן שכן.
"הצלחתי לסבלט את הדירה לשלושה חודשים"
נועה ארבל, 24, קריית אתא, סטודנטית שנה א' למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב
הדירה: יחידה פרטית בתוך דירת שותפים ברמת גן
שכר הדירה: 2,600 שקל לחודש, לא כולל חשבונות
מי משלם: "אני משלמת, ההורים קצת עוזרים"
עבודה: משרת סטודנט חלקית במיפוי נתונים באינטרנט
מה קרה בקורונה: בסוף מרץ הוציאו אותי לחל"ת ומהרגע שהודיעו שהלימודים הופכים להיות מקוונים, די מהר חזרתי לבית של ההורים. במשך שלושה חודשים הצלחתי לסבלט אותה ועכשיו אני עדיין אצל ההורים אבל ממשיכה לשלם עליה.
עזבתי כי פשוט אין לי מה לעשות שם בתור תושבת הצפון, ואני מעדיפה להיות בבית של ההורים. לא ניסיתי גם לסבלט כי הייתה אי ודאות לגבי המבחנים. כרגע כל המבחנים מקוונים אבל אני לא יכולה לדעת מה יקרה בהמשך ורוצה להשאיר את הדירה. זה יכול להשתנות בכל רגע.
תוכניות לעתיד: אם הייתי יודעת שהכול עובר למקוון מזמן הייתי מפסיקה את החוזה ומוצאת משכיר חלופי. אני מקבלת אמנם דמי אבטלה אבל מאוד דלים, 60 אחוז מהמשכורת שגם היא הייתה חלקית.
"יש הרבה בעלי בית שדווקא מעלים מחירים"
הדר קרה, 28, מעלה אדומים, סטודנט שנה ב' לספרות ובלשנות באוניברסיטה העברית
הדירה: חדר מעונות עם שותף סמוך לאוניברסיטה בהר הצופים
שכר הדירה: 1,500 שקל כולל כל החשבונות
עבודה: מוכר בחנות תמונות ליד התחנה המרכזית
מה קרה בקורונה: בחודש מרץ היה אמור להתחיל הסמסטר והתברר שהוא לא מתחיל, אז חזרתי להורים במעלה אדומים. הייתי חודשיים וחצי בחל"ת עד תחילת יוני. אני ממשיך לשלם על המעונות עד סוף החוזה אבל אין לי מה לעשות שם כרגע. אין כל כך חיי לילה, ומקומות בילוי נפתחים ונסגרים וגם ההורים שלי בסיכון אז אני מעדיף לא לצאת. אמנם ויתרתי על הדירה אבל אני גר לא רחוק, זה כבר סוף הלימודים, אז למה אני צריך לגור ליד האוניברסיטה.
סביבי אני רואה אנשים שמתאמצים להישאר בדירות ולא לעזוב וכולם נעזרים בהורים. רבים מנסים לסבלט את הדירה עד תחילת הלימודים וחוזרים להורים כדי לשמור לעצמם את הדירה לתחילת הלימודים. יש כאלה שלא עבדו ומראש נעזרו בהורים, וישנם אלה שעבדו כמלצרים ונמצאים בחל"ת או פוטרו ויושבים כל היום בבית, ועכשיו נעזרים בהורים כדי להישאר ולא לוותר על הדירה.
תוכניות לעתיד: כרגע אני מחפש דירה במרכז העיר, וזה הרבה יותר יקר מאשר האוניברסיטה. המחיר הוא כ-2,000 שקל לחדר בדירה עם עוד שני שותפים ויש הרבה שדווקא בעלי הבית מעלים מחירים ולא מורידים כי הם נכנסו למצוקה כלכלית בגלל הקורונה. הפוסטים שאני רואה על דירות שנראות כמו מאורה, שהכול מתפרק ולמרות זה העלו מחירים.
"רציתי לחסוך לפחות את החשבונות"
נועה טוויזר, 24, רעות, סטודנטית שנה ראשונה לתואר ראשון בביולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
הדירה: דירת שותפים באבן גבירול
שכר הדירה: 2,333 שקלים
מי משלם: אני
מקום העבודה: מלצרות במסעדה בעיר
מה קרה בקורונה: חודש אחרי שהבנתי שהמצב הולך להימשך, חזרתי לבית של אמא שלי ברעות והודעתי לבעל הדירה שאני לא אוכל להמשיך להתגורר בדירה, ושאני מחפשת מישהו שיחליף אותי. גם השותפים שלי, שאחד מהם סיים ללמוד, החליטו לחזור הביתה. היינו בסגר והעדפתי לחזור הביתה ולהמשיך לשלם שכר דירה כדי לחסוך לפחות את תשלום החשבונות. במקביל הודיעו לנו בעבודה שסוגרים את כל הסניפים ומוציאים אותנו לחל"ת.
בעל הבית הסכים שנצא באמצע החוזה ונמצא מחליף. זה לא היה פשוט ולקח לנו חודש למצוא. כל המצב גרם לי לחשוב על להישאר בבית ולא לחזור להתגורר לבד, אלא רק בשלב מאוחר יותר. אם הלימודים ימשיכו בזום אני לא מתכוונת לחזור.
דירות ריקות בעיר: יש המון דירות ריקות אבל המחירים הם אותם מחירים. אני רואה בקבוצות בפייסבוק שמחפשים שותפים לחדרים שמתפנים. יש קבוצות שמפרסמים בהן דירות מתחילת אוגוסט ועכשיו התחילו לפרסם דירות מאפריל. גם הרבה אנשים כותבים, "עקב המצב אנחנו נאלצים לעזוב את הדירה" ומחפשים שיחליפו אותנו.
"לקח לנו שלושה חודשים למצוא מחליפים בדירה"
טל פינצ'י, 24, גבעת עדה, מלצרית בבראסרי
הדירה: דירת שותפים ברחוב ליברמן, מרכז תל אביב
שכר הדירה: 3,300 שקל
מי משלם: אני
מקום עבודה: מסעדת הבראסרי
מה קרה בקורונה: "בנובמבר עברתי לתל אביב כדי לחוות את העיר מגבעת עדה ועבדתי במשרד עורכי דין ואח"כ בבראסרי. כשהתחילה הקורונה בהתחלה ירדה העבודה, אח"כ הוציאו אותנו לחל"ת ובאפריל נערכו שימועים. אמרו לנו שאת רובנו לא יחזירו מהחל"ת. חזרתי הביתה מיד כשהוציאו אותנו לחל"ת אבל השותפים שלי ואני המשכנו לשלם את שכר הדירה עד 1 ביוני כי לא מצאנו מי שיחליף אותנו. לקח לנו שלושה חודשים למצוא שותפים ולבסוף מצאנו משפחה, שהייתה מוכנה לשלם פחות, 9,600 שקל, ואנחנו משלמים את ההפרש בין הסכום הזה לסך שכר הדירה, 10,200 עד סוף החוזה בנובמבר, כי בעל הבית לא הסכים להוריד לנו שכר הדירה, רק לדיירים החדשים".
דירות ריקות בעיר: "גם עכשיו יש המון דירות ירקות. מצאתי עבודה ואני חוזרת לגור פה עם חבר שלי. יש הרבה דירות אבל המחירים לא יורדים".
"זה לחזור אחורה בענק. אני ישן בחדר של אחותי הקטנה"
ניב בן אלי, 22, מאשדוד, בעל אולפן הקלטות ואיש סאונד
הדירה: שני חדרים בשכונת התקווה, עם בת הזוג
שכר הדירה: 2,500 שקל בחודש, כל אחד
עבודה: שכיר במשרה חלקית בסינמה סיטי, בעל אולפן קלטות ומספק שירות כפרילנס לחברות
מה קרה בקורונה: ההכנסות שלי נחתכו, יש לי כיום הכנסה של 1,500 עד 2,000 שקל בחודש, ועדיין משלם על אולפן ההקלטות שלי בתל אביב. דמי האבטלה מתקזזים עם ההכנסות שלי כעצמאי. אני ובת הזוג שלי גרים רחוק, היא בצפון ליד שלומי ואני באשדוד, שנינו מתעסקים במוזיקה, לכן החלטנו לגור ביחד בגיל צעיר יחסית בתל אביב והיה לנו מאוד קשה לעזוב. עכשיו כל אחד מאיתנו חזר הביתה שלו. לקח לנו חודש למצוא אנשים שיחליפו אותנו כי יצאנו באמצע חוזה. לא הרבה אנשים התעניינו. אני עזבתי לפני חודש וחצי והיא ממש עכשיו. הבעל דירה ניסה לוותר לנו על קצת מהשכירות, אבל זה לא היה אפשרי פשוט להישאר.
כל יום אני נוסע לתל אביב להקליט באולפן דברים שיש מהם הכנסות בודדות. רוב החבר'ה שלנו עדיין גרים אצל ההורים, אבל חברים שלי שכן עזבו את ההורים או שעדיין עובדים בהייטק או שמקבלים חל"ת סבבה.
אני מקבל קצת כסף מביטוח לאומי ולא מתכוון למצוא עבודה חדשה כי העבודה שהייתה לי התאימה לי מאוד וגם לא נראה לי שיש עבודות בשוק. לי יש את הפריבילגיה לגור אצל ההורים באשדוד, שזה סבבה. חברה שלי צריכה לבוא מהצפון, והיא תגיע אולי פעם או פעמיים בשבוע. מבחינת שנינו זה לחזור אחורה בענק. אני ישן בחדר של אחותי הקטנה. יש בינינו הבדל של 20 שנה ואין לי איפה לישון בבית. היא ישנה אצל ההורים שלי ואני ישן בחדר ורוד. יש יתרונות בלגור אצל ההורים כמו הכביסה, אבל קשה לוותר על העצמאות.
גילוי מלא: ניב בן אלי נותן ל"גלובס" שירותי עריכת סאונד
"מי שהשתחרר מחוזה כבר לא נכנס לחוזה חדש"
עדן, 21, סטודנטית למינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון
הדירה: ארבעה חדרים, עם שותפה
שכר דירה: 2,600 שקל
עבודה: משרת סטודנט באוניברסיטת בן גוריון
מה קרה בקורונה: אני גרה כבר שנתיים בבאר שבע, והוציאו אותי לחל"ת ב-17 במרץ. באותו סוף שבוע הייתי אצל ההורים ביישוב קטן ליד ירושלים, חשבתי שזה יימשך שבוע שבועיים, אבל אחרי שלושה שבועות חזרתי לקחת את הדברים אבל המשכתי לשלם את שכר הדירה.
אחרי הגל הראשון החזירו אותי לעבודה, אבל העבודה לא כיסתה לי את שכר הדירה. לא יכולתי להשתחרר מהחוזה, אז המשכתי לשלם אבל לא גרתי שם כדי לחסוך חשבונות. גם השותפה שלי ממשיכה לשלם שכירות למרות שהיא לא גרה בדירה. חיפשנו שוכרים שיחליפו אותנו אבל לא מצאנו ובעל הבית שחרר אותנו חודשיים לפני תום החוזה.
זו הרגשה מוזרה לחזור להורים. הקושי הוא להיות רחוק מהשגרה שבנית לעצמך, העבודה החברים ניתוק כזה מאוד גדול. יחסית המצב שלי טוב, יש לי מחשב ואינטרנט, אבל בכל זאת יש רעש בבית וצריך לחלוק במרחב.
באר שבע התרוקנה לגמרי. איך שהכול התחיל אנשים חזרו להורים, וחיפשו לסבלט את הדירות. אני יודעת שמי שכבר התחיל ללמוד לא מתחיל לחפש דירה לשנה הבאה כי אולי יהיה סמסטר מקוון. היחידים שמחפשים הם אלה שרק מתחילים ללמוד באוקטובר, ומי שהשתחרר מחוזה כבר לא נכנס לחוזה חדש. אלה שנשארו בבאר שבע הם רק אלה שיש להם בעיר עוד משהו חוץ מהאוניברסיטה או בן זוג או עבודה קבועה.
"אני עובד עכשיו במוקד של ביטוח לאומי ושומע את הזעקה"
פאדי זועבי, בן 22, לומד מדעי המחשב במכללת תל חי
הדירה: דירה במעונות של המכללה, עם שותף
שכר דירה: 1,100 שקל כולל הכול
עבודה: פעיל חברתי ופוליטי
מה קרה בקורונה: התחלנו את סמסטר ב' בזום, אז לפני כארבעה חודשים חזרתי הביתה. הורי גרים בטמרה יזרעאל, ליד עפולה. אפילו המבחנים מתנהלים מרחוק, אז אין מה לעשות שם. השותף שלי למזלו מצא עבודה שם, אבל לא כל אחד יכול לעבוד תוך כדי הלימודים ולמצוא עבודה בכלל.
מבחינת המגורים, היינו בתקופה של אי ודאות אם נחזור או לא ואם לצאת מהחוזה לדירה במעונות. במרץ הייתי יכול לעזוב ולשלם קנס, ובמכללה דחו את האפשרות הזו עד מאי, אבל ביטלתי את העסקה רק בסוף חודש יוני כי רציתי לראות מה קורה. למרות שבמעונות נתנו הנחה, עדיין שילמתי כ-5,000 שקל סתם. וגם ההוצאות בבית גדלו. אני רוצה לתרום את חלקי אבל לא היתה לי עבודה.
גם אלו ששכרו דירות ליד המעונות, בעלי הבית לא באו לקראתם בשום דבר. לא נתנו הנחות, לא בחשבונות, מים וחשמל למרות שהם רחוקים. הרוב חזרו הביתה. אין מה לעשות שם. לפחות במעונות גילו קצת אמפטיה. אני עוד יצאתי בזול. וזו לא בעיה אישית שלי, זו בעיה של החברה כולה.
תוכניות לעתיד: אני ממש לא יודע אם להירשם למעונות לשנה הבאה ולחתום חוזה סתם. תכננתי לעבוד ולחסוך ולממן את עצמי, אבל לחסוך כסף זה בלתי אפשרי עכשיו. רק עכשיו התחלתי לעבוד במוקד של ביטוח לאומי, ואני שומע את זעקת העובדים היומיומית. אני שומע בכי. אני יודע שאני לא היחיד.
אנחנו עכשיו מתכוננים לחג הקורבן, עיד אל אדחה, והשנה זה שונה בגלל הקורונה. המצב החמיר. חוסכים בכל דבר שהיו קונים. היינו מבקרים בני משפחה.