הפגנה מול בית ראש הממשלה בירושלים / צילום: בר לביא, גלובס
ככל שמגפת הקורונה הולכת ומתמשכת, כולנו מפנימים יותר את עומק המשבר חסר התקדים שאליו נקלענו. משבר חריג וחריף שמחייב כלים ייחודים לא שגרתיים להתמודדות איתו; כלים שמחייבים חשיבה וניתוחים מיוחדים ומקוריים.
גישה שמרנית והמשך החשיבה הכלכלית-חברתית, שהייתה מקובלת עד השבר, תנציח ותעמיק את הפגיעה במשק ובחברה. ברור שגם אובדן שליטה וצעדים פזיזים ללא חשיבה אסטרטגית, בלחץ המצב, יעמיקו את הפגיעה במשק ובחברה.
התובנה היא שהמצב הבעייתי אינו קצר מועד, וחיוני לחשוב במונחי טווח ארוך (לא של שבועות-חודשים), ולספק אופק להקטנת אי-הוודאות, שמאפיינת את המכלול הכלכלי-בריאותי שבו אנו נמצאים.
התכנון האסטרטגי צריך להתבסס על מדיניות-אסטרגטגיה דו-שלבית: השלב הראשון - התקופה שלפני מציאת חיסון לנגיף; והשני - התקופה שלאחר מכן. הדו-שלביות חיונית כי מה שמתאים לשלב הראשון, שבו מממוקדים כעת, אינו מתאים לשלב השני, ולהיפך.
עד למציאת החיסון, המדיניות צריכה להתמקד בסיוע לאוכלוסיות שנפגעו ונטולות אמצעים להתמודדות עם המכה: מובטלים, עצמאים ובעלי עסקים קטנים. צריך לספק אמצעי קיום מינימליים סבירים, ומחויבות לקיימם. גם אם זה ייצור תמריצים שליליים, הם משניים.
כאן נקטה הממשלה צעד נכון, והומניטרי כשהאריכה את תקופת הזכאות לדמי אבטלה עד אמצע 2021 ואת הפיצוי לעצמאים ולעסקים הקטנים, אף שלגביהם יש מקום לשיפור-ייעול הפיצוי. הצעד ראוי ביסודו כי תפקיד הממשלה לספק ביטוח לזעזוע שכנגדו לא ניתן היה לבטחו. הניסיון לטפל כעת באי ביקוש במשק, נועד לכישלון משום שבמצבי פנדמיה, התנהגות הציבור מנטרלת את ההשפעות הפועלות בתנאים רגילים. למדנו זאת מחו"ל. הפגיעות הכלכליות שספגו שבדיה ונורבגיה דומות בעוצמתן, אף שהמדיניות שננקטה בשתיהן הייתה שונה.
מה עוד חייבים לעשות בשלב הזה? הממשלה חייבת לתת קדימויות לשלושה תחומים חיוניים: בתחום הבריאות - חיוני להיערך מידית לחורף. אנו זקוקים ליותר צוותים רפואיים, ליותר מתקנים (אפילו זמניים - אהלים) - לטיפולים, לציוד רפואי שחסר, ולבידודים.
בתחום החינוך - חייבים להיערך מידית לפתיחת שנת הלימודים. על מערכת החינוך לתפקד בקפסולות, בכיתות קטנות; נדרשים יותר מורים ויותר מתקנים כדי להפעיל פרונטלית את כל המערכת, מהגן ועד י"ב. יש שפע של מבנים שניתן לנצלם.
ותחום הרווחה - סבל האוכלוסיות הזקוקות לעזרה ולסיוע מיוחדים, גדל ויגדל! חייבים לשקם ולתקצב כראוי את המערכת להקטנת המצוקות.
התחום הנוסף שבו על הממשלה לפעול הוא ההכשרות המקצועיות. שוק העבודה-תעסוקה למובטלים של היום יהיה שונה לגמרי אחרי מציאת החיסון. הכיוונים המסתמנים הם עבודה מרחוק/מהבית, וצורך להשלים מיומנויות כלליות הנדרשות בענפים שונים. חשוב לפתח כישורים מיוחדים בתחום האוריינות הדיגיטלית, שליטה במחשבים, וכישורים לתפקוד עצמאי, בסיוע-תמיכת מרכזי שירות מקוונים.
לזה נדרש ידע בשפה האנגלית, החיוני לשליטה במחשוב. בכל מקרה, חשוב לשתף את המגזר העסקי בתכנון ובהפעלת ההכשרות המקצועיות.
בנוסף, חייבים להכין תוכנית כלכלית רחבת ממדים שתופעל לאחר שיימצא חיסון. יעדיה יהיו החזרת המשק לתעסוקה מלאה, האצת מסלולי צמיחה ושיפור הפריון. מדובר בצעדים גם לשיפור הביקוש המצרפי בתחומי הצריכה הפרטית וההשקעות. השקעות בתשתיות המשק, ובייצוא שיתאושש לאחר מציאת החיסון, ובחזרה לנורמליזציה ושיפור של הסחר העולמי.
על התוכנית לכלול את החזרת המשק לאיזון: ירידת החוב הציבורי יחסית לתוצר, עם הצבת יעד ארוך טווח למשקל החוב.
מה לא חייבים לעשות בשלב הזה? היות שהמצב שנוצר והצעדים המומלצים לעיל יוצרים גירעון ממשלתי משמעותי, רצוי לתת לו מסגרת כוללת, של כ-20% מהתוצר, כדי להביא לביטוי את הקדימויות והמענה לצרכים. אך לא להיכנס לפניקה. פיסקלית, מצבנו שפיר, והחוב הציבורי נמוך יחסית. לכן המהלכים המוצעים מתאפשרים. ניסיון לטפל בגירעון, בהוצאות ו/או במיסוי לפני שנמצא חיסון, יחמיר את השפל ואת סבל האוכלוסייה.
הכותב מכהן כמשנה לנשיא לעניינים אקדמיים במרכז הבינתחומי; היה חבר בוועדה המוניטרית של בנק ישראל. פיתח את מדד מלניק המאבחן בזמן אמת את רמת הפעילות ואת התפניות בפעילות המשקית בישראל