נטלי טישלר / צילום: איל יצהר, גלובס
איך נראים החיים של משפחות מעמד הביניים שאיבדו את מקור פרנסתן העיקרי בקורונה? חמש משפחות משרטטות, צעד אחר צעד, את הנפילה הכואבת מאז מרץ ועד היום.
נטלי טישלר (35)
מגורים: בית אמה בראשון לציון
עיסוק לפני המשבר: מפיקת אירועים וליצנית רפואית וחינוכית
היום: לא עובדת
"לפני הקורונה הייתי אדם אמיד כלכלית. נסעתי פעמיים בשנה לחו"ל כדי להשתתף בפסטיבלים שמהם שאבתי השראה לאירועים המוניים שהרמנו בישראל. הפקתי אירועים ליותר מ־500 איש תחת כיפת השמים, כמו פסטיבלי עכו, בת ים, לה אינדיגה, ומתחם ה־VIP בהופעה של מדונה בישראל לפני עשור. לצד זה עבדתי כליצנית רפואית וכליצנית חינוכית. אני עומדת בזכות עצמי כלכלית מאז שאני זוכרת את עצמי.
"גרתי בבית ברשפון במשך יותר מארבע שנים, ושילמתי שכירות של כ־4,000 שקל בחודש. הרשיתי לעצמי לגור ברווחה כשאני מכניסה סכומי כסף לא קטנים. מדובר בפרויקטים בעשרות אלפי שקלים. לא חשבנתי הוצאות. דלק, פגישות במסעדות, מכונת אספרסו, הוצאות על ביטוחים: רכב, חיים, בריאות, אובדן כושר עבודה, ביטוח מקצועי. כרטיס האשראי שלי התחיל מ־4,000 שקל בחודש.
"הקורונה טרפה את הקלפים. הכול עצר בבת אחת - האירועים, בתי החולים, בתי הספר. כסף על עבודות שעשיתי בדצמבר התקבל בפברואר וזהו. מאז לא התקבלה הכנסה, חוץ מהמענקים. 7,464 שקל עבור ארבעה חודשים. אין לי יכולת להתקיים מזה. ואין לי חיסכון מלבד הפנסיה, שבה לא אגע.
"אני בעלטה מוחלטת. אם לא יהיה שינוי במעמד העצמאים בישראל, אחזור להיות שכירה כשיסתיים משבר הקורונה. כל חיי שילמתי לביטוח לאומי, מאות שקלים כל חודש, ומה אני רואה מהם עכשיו? מה אני מקבלת חזרה?
"בין מרץ למאי ההוצאות שלי תפחו ולא היו הכנסות. דלק, אוכל, חשמל, מים. היה סגר ואני בבית. התחלתי לצמצם בכל מה שאפשר. ויתרתי על הכל, גם על נטפליקס. זה אמנם 30 שקל בחודש, אבל הכל מצטבר. נשארתי עם חשבון טלפון ועם הביטוחים. אני מתייסרת על מזרן שקניתי בפברואר ב־5,000 שקל, ואני עדיין משלמת עליו בתשלומים. סך הכל רציתי לישון טוב בלילה. לא יכולתי לדמיין את מה שעומד לבוא.
"עברתי לדירה בהרצליה בשכירות נמוכה יותר, וכשהבנתי שאין לי שום דרך לשלם שכירות גם אותה עזבתי ביולי. המינוס הגיע ל־5,000 שקל. היה לי ברור שאני לא לוקחת הלוואות כי זה לופ ודאי שמוביל לעוני. בבנק כמובן שמו לב שאני בצרות ומיד התקשרו להציע לי הלוואות, כאילו שזה בחינם.
"אמא שלי אמרה לי: 'עזבי הכול ובואי אליי'. חזרתי לחדר הנעורים בדירה של אמא שלי בראשון לציון. פעם ראשונה מאז גיל 16. זו מכה לא פשוטה בכלל לאגו, להערכה העצמית. אבל אני מעדיפה להצטמצם עכשיו כדי להתרחב בעתיד, וגם הרווחתי זמן איכות עם אמא שלי.
"היום אני עושה גם ויתורים באוכל. לא אוכלת בשר, ובסופר אני מחשבנת אם להוציא חמישה שקלים על במבה או חטיף אחר. בעבר הוצאות של מאות שקלים היו עוברות לידי בלי שבכלל שמתי לב.
"רגע הכאפה שלי התרחש באמצע יוני, כשאמרו לי מהיום למחר להפסיק להגיע לקייטנת החופש הגדול שעבדתי בה. משרד החינוך יודע להגן על העובדים שלו, אבל את הפרילנסרים הוא לא סופר. אף אחד לא שומר עליי.
"מגיל אפס מלמדים אותנו שצריך לשמור כסף לבן ליום שחור. שנים שילמתי לביטוח לאומי בשביל היום השחור שבא עכשיו. אז למה לי אין דמי אבטלה? הכסף הלבן נמצא אצלם וזה הזמן להחזיר אותו".