עינב בן דוד הייתה אמורה ממש בימים אלה להסתובב עם תרמיל על הגב באיזה יעד אקזוטי, לחפש גסטהאוס נחמד ללון בו ללילה ולהתלבט מה תזמין לארוחת הבוקר. סופו של המסלול הרגיל והידוע של תיכון, צבא, טיול - שאחריו מגיעים החיים עצמם שבהם רק השמיים הם הגבול. אלא שהחיים עצמם השתנו ללא הכר והשמיים הפכו לגבול סגור מאוד. כמו צעירים רבים, בן דוד, בת 22, במקור מיקנעם והיום מתל אביב, מצאה את עצמה עם חלומות שאופסנו במגירה והרבה מאוד כעס ותסכול. אנו פוגשים אותה במוצאי שבת בהפגנה מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, שאליה זרמו לפי הערכות כ-15 אלף בני אדם.
זהו ערב קיצי ונעים כמו שרק ירושלים יודעת לייצר בחודש אוגוסט. אילו אדם ממדינה זרה היה מגיע לכאן לפני שעות הקצה הליליות - זמנם של המכתזיות והפרשים - הוא היה ודאי שואל את עצמו האם באמת הגיע למחאה פוליטית של אזרחים שמכוונים את כעסם כלפי השלטון, או שזהו בעצם פסטיבל ברנינג מן צבעוני. הרעש סביב המעון הרשמי לא פוסק לרגע. זמבורות, תופים, מחבתות וכלי מטבח שהפכו לכלי מחאה נוחים להרעיש.
אבל בין מעגלי מדיטציה ריחניים מקטורת מרווה, מטפלים אלטרנטיביים המבצעים הילינג לכל דורש, ריקודי הורה סביב המכתזית הדוממת ושלטים כמו "מחפשת שידוך", אי אפשר לפספס את הזעם ואת הכאב של רבים מאוד מהצעירים.
מוזמנים להאזין ולעקוב אחר הפודקאסט בספוטיפיי , באפל פודקאסטס , בגוגל פודקאסטס או באפליקציה האהובה עליכם
אנחנו שואלים את בן דוד מה מביא אותה לכאן. "הרבה דברים", היא עונה, "אין לי אמון באף אחד מנבחרי הציבור. אני חלק מדור שגדל לתחושה של ‘אין אמון באף אחד'. גם אם ניסיתי למצוא לעצמי בית פוליטי בשנים האחרונות, כל אחד שתמכתי בו אכזב אותי. אני לא מאמינה היום לאף אחד מהפוליטיקאים, לשום דבר שהם אומרים. הם לא בהכרח רוצים בטובתי.
"הנה דוגמה קלאסית: השתחררתי לא מזמן מהצבא והתחלתי לעבוד, אבל לא הספקתי לצבור מספיק חודשי עבודה כדי לקבל דמי אבטלה. ומה הפתרון שהמדינה נותנת לי? למשוך את המענק שלי. כאילו שהמענק שלי זה כסף שהמדינה נתנה לי בחינם. כאילו לא שירתי שנתיים בצבא בשביל זה. אני מרגישה שהפקירו אותי".
"אני עדיין לא מיואשת. אני צעירה", היא אומרת לנו, ומבקשת שנסתכל מסביב: "זו מחאה של מייצגים, יצירתיות ושל אמנות, זה מאוד חדשני. אלו אנשים שיש להם אמירה. אין כאן במה, אנחנו לא מריעים למישהו. כל אחד בא עם שלט, כותב את מה שעל הלב שלו וצועק את זה".
בזמן שמחאת בלפור היא פוליטית - אין בה כמעט שמץ של מפלגתיות. בשוליים עשוי לצוץ שלט של מפלגה כזו או אחרת, אך מרבית המפגינים נושאים שלט לא ממותג, רבים מהם אף הכינו אותו בביתם. האכזבה, כך עולה משיחות עם מפגיני בלפור הצעירים - היא חוצת מפלגות. הדרישה היא אומנם לעזיבתו של נתניהו את השלטון, אך חוסר שביעות הרצון הוא מן הקצה אל הקצה.
"הכלכלה תחזור, הצלקת תישאר"
חלק מן המפגינים מגיעים לבלפור שבוע אחר שבוע, חלק אחר הצטרף רק לאחרונה אחרי גל האלימות של השבועיים האחרונים, שבו כמה מפגינים אף הגיעו חבולים לבית החולים, אך דבר אחד ברור: על ההמולה מנצחים בני הדורות הצעירים, ה-Y וה-Z, שנזרקו משוק התעסוקה ומשלמים על בשרם את מחיר משבר הקורונה.
בזמן שהאוכלוסייה הפגיעה ביותר למשבר הבריאותי של הקורונה היא דווקא האוכלוסייה המבוגרת והמבוססת יותר כלכלית - בני דור "הבייבי בום", ילידי 1964-1946 - דווקא הצעירים בני דור ה-Y, ילידי 1996-1981, היו הראשונים לשלם את המחיר הכלכלי. כמעט מחצית (47%) מהעובדים שהוצאו לחל"ת או פוטרו הם צעירים עד גיל 34, אף שחלקם בשוק העבודה עומד על 38%.
בקרב הסטודנטים העובדים 46% הוצאו לחל"ת, כאשר מחציתם כלל אינם זכאיים לדמי אבטלה. ובזמן שהצעירים מנסים לחשב מחדש את מסלול חייהם בצל המשבר, מחירי הדירות התייקרו ב-2%, וכרטיס הכניסה שלהם למעמד הביניים הולך ומתרחק.
פירמת הייעוץ וראיית החשבון דלויט (deloitte), ביצעה ניתוח מצב מיוחד במימון קרן "גנדיר", וכעת היא מזהירה מפני הפיכתם של המילניאלס ל"דור אבוד", שיספוג את גלי ההדף חסרי התקדים של המשבר, מאחר ש"פספס את הרכבת" של עולם העבודה בתחילת חייו. המשמעות של דור אבוד כזה היא שהוא לעולם לא יצליח להתאושש פיננסית מהפגיעה הראשונית שספג.
פגיעה של משבר כלכלי בצעירים היא ארוכת טווח: מחקרים בארה"ב בנוגע למשברים קודמים, הראו כי על כל תוספת של אחוז אחד לאבטלה, ישנה ירידה של 7% בשכר הצעירים הנכנסים לעולם התעסוקה וגם לאחר עשרים שנה הם עדיין גוררים ירידה של 2% בשכרם.
על כולם מוסכם שהמילניאלס הגיעו פגיעים יותר ומוכנים פחות מבני דור ה-X למשבר הקורונה, וניצבים כעת בפני לחצים פיננסיים משמעותיים. לפי עידן אורמן, שותף וראש המגזר הציבורי בדלויט, "התובנה הזועקת שלנו היא שצריך למצוא דרך להתחסן מפני היווצרות של דור אבוד, כמו שקרה ב-2008 ביוון ובפורטוגל. אז היה לנו נוח לשבת בכלכלה המבודדת שלנו. הייתה לנו תחושת חוסן. עכשיו, צירוף הנסיבות מוביל לכך שהדבר הזה יכול להיווצר גם בישראל.
"כשמסתכלים על מה שקרה ב-2008 למדינות אחרות רואים שאבטלת הצעירים הגיעה ל-30% בשיא המשבר הפיננסי. אך גם עשור אחרי, כשהכלכלה התאזנה, הצלקת נותרה, ואחוז הצעירים המובטלים נותר גבוה. כשמתרחש משבר כזה הצלקת לא מצליחה להגליד במשך הרבה שנים. בזמן שהתרחיש הכי אופטימי עכשיו מדבר על ירידה של 8% בתמ"ג בשל הקורונה, יש הערכות שהמשבר הזה יהיה עוצמתי פי שלושה מזה שראינו ב-2008".
עשור אחרי משבר הסאב-פריים של 2008, סקר שבוצע בארה"ב הצביע על כך ש-40% מהצעירים ספגו פגיעה בקריירה עד כדי שינוי מסלול. כלומר המשבר עלול לגדוע עבור רבים את חלום ה"מימוש העצמי", ולשלוח אותם למסלול קריירה אחר לחלוטין מזה שציפו לו.
"כשמסתכלים על העתיד הקרוב, רואים שמקור הפגיעה של התעסוקה הוא בכמה ענפים ספציפיים: קמעונאות, תעופה, תיירות, הסעדה. אלו הענפים שמפרנסים את הצעירים - והם לא הולכים להתאושש בקרוב", מסביר אורמן.
ובמצב כזה חלק מהצעירים חוזרים לגור עם ההורים, לא מצליחים לחסוך לתואר ומדלגים על שנה. ההמשך יבוא לידי ביטוי בהגדלת הפערים בין החלשים לחזקים, כשמי שההורים שלהם יכולים לסייע במימונם יוכלו להתחיל ללמוד מוקדם יותר ולהתקדם. "הפערים החברתיים יתרחבו, גם אם מחר בבוקר יימצא חיסון", אומר ארמן.
אבל באיזשהו שלב המשבר הבריאותי יסתיים, ואולי גם המצב הכלכלי יתייצב.
"גם כשייגמר המיתון אנחנו לא נחזור ל-3% אבטלה. היו כאן שומנים שארגונים הבינו שהם יכולים להסתדר בלעדיהם. לחלק מהאנשים לא יהיה לאן לחזור, ואלו יהיו בעיקר צעירים חסרי ניסיון. דור ה-Y אוהב להגשים את עצמו, לפתח את עצמו ולעבור בין עבודות, ולכן כרגע הוא במצב שבו הוא לא צבר ניסיון בשום מקום ולא תקע שורשים. כשארגונים נכנסים להתייעלות, אלו העובדים הראשונים שהם משילים מעצמם".
באיזה מצב צעירי ישראל נמצאים לעומת צעירים בעולם?
"הם הרבה יותר חלשים ממקביליהם בעולם. במדינות שחוו את המשבר ב-2008 דפוס ההתנהלות השתנה. ל-80% מהצעירים האמריקאים יש קופת חיסכון בצד: הם חוו על בשרם את המכה שחוטפת הכלכלה, והבינו שאסור לחיות על חובות ושצריך לשים משהו בצד. בישראל, התרבות היא לקנות רכב חדש ולפרוס תשלומים שנים קדימה, לטוס למלדיבים למרות שאני סטודנט שמרוויח 6,000 שקל ולפרוס לתשלומים.
"במשך קרוב ל-20 שנה לא היה פה משבר כלכלי כמעט, ודור ה-Y לא מכיר את המציאות הזו. הוא לא יודע מה זה לחפש עבודה במשך שנתיים ולא למצוא. אוכלוסיית הצעירים שלנו נכנסת למשבר הכלכלי בלי רזרבות, ועם חובות. בגלל זה אנחנו רואים את הזעקה ברחובות. זו פגיעה בבשר החי. זה לא החשש של מה יהיה איתי בעוד שנה - זה קורה עכשיו: ‘איבדתי את העבודה שלי, אין לי איך לשלם על החופשה, על הרכב או את שכר הדירה'. לתרבות החובות מתווסף גם יוקר המחייה. לצעירים בין כה קשה כאן כלכלית, אז הם יוצאים לרחובות".
"דור שלא מכיר כלום חוץ מביבי"
משבר הקורונה הבליט ערך שבני דור ה-Y מפגינים לאורך שנים עוד מימי המחאה החברתית: סולידריות. בזמן שחלקם מצאו עצמם ללא עבודה, לפי סקר ההתנדבות של ארגון "מנהיגות אזרחית", במהלך הקורונה עלה שיעור הצעירים המתנדבים בכ-50%. וכ-18% מתוכם לא התנדבו לפני כן מעולם. צעירים מהפריפריה התנדבו באחוזים גבוהים יותר מאשר במרכז.
אבל הביטוי המובהק ביותר ליציאה מהנמנום החברתי הוא המחאה ברחבי הארץ. "כרגע, הקהל שמגיע למחאה מורכב ברובו מצעירים בני דור ה-Y וה-Z", מסכים ד"ר גיא שני, סוציולוג וחוקר מעמד הביניים. "רובם, או לפחות אלו שיש להם בולטות, משתייכים לקבוצה שנקראת ‘המעמד היצירתי'". את המונח הזה טבע החוקר ריצ'רד פלורידה, והוא כולל בתוכו אמנים, מוזיקאים, כותבים, מעצבים, אדריכלים, מרצים, יזמים ובעלי מקצועות חופשיים נוספים, המהווים מעמד כלכלי-חברתי המניע את ההתפתחות הכלכלית של ערים פוסט-תעשייתיות.
"זה מעמד שלם שבעבר היה יחסית מאורגן, והיום הוא נורא פגיע", מסביר שני. "אין לו נכסים, היכולת שלו לצבור כאלו מוטלת בספק, ואין לו ביטחון תעסוקתי. מלבד העניים שהם הראשונים להיפגע, המעמד הזה קיבל מכה קשה בתוקפת הקורונה ועכשיו הוא יוצא לרחובות".
לדבריו, "מדינת ישראל והעולם עוברים משנות השמונים תהליך של ניאו ליברליזציה. לדור ה-Y יש יותר חופש לבחור מה ואיך הוא רוצה להיות, אבל מצד שני זה הדור עם תנאי ההעסקה הפגיעים ביותר שראינו. אין שום מחויבות חברתית ולא חוזית בינו ובין המעסיקים שלו או בינו לבין הממשלה.
"במקביל לתהליכי שוק העבודה, הם מושפעים גם ממשבר הדיור. המשמעות היא שאם דור ה-Y מצליח בכלל לקנות דירה, הוא צריך להוציא עליה יותר כסף ולקחת משכנתה גדולה יותר. ואז הגיע משבר הקורונה. כשאין הכנסות, איך תשלמי משכנתא? ההיבט הדורי כאן משמעותי".
מדוע לדעתך המחאה הזו כל-כך פוליטית ולא נחמדה, נניח ביחס למחאה של 2011?
"דור ה-Y נולד בתקופה של דה-פוליטיזציה של העולם. האידיאולוגיות והמפלגות הגדולות איבדו מהכוח שלהן, תנועות הנוער הפוליטיות בישראל נעלמו מהשטח, וגם האקדמיה ומערכת החינוך עברו תהליך של אילוף שגרם לכך שאי אפשר לדבר על פוליטיקה. ילדי הדור הזה לא עברו חניכה פוליטית".
מאשימים אותם שהם רק אנטי ביבי, אומר שני, ומסביר מדוע לדעתו הכול מרוכז בראש הממשלה. "זה דור שלא מכיר שום דבר אחר. זו מדינה שיש בה בחירות, אבל השלטון לא מתחלף כמעט אף פעם. נתניהו ריכז באופן מכוון את כל הכוח, גם פוליטית וגם סימבולית - לכן היום כל התביעות מתרכזות בו. המחאה של 2011 הייתה באיזשהו מובן חניכה פוליטית. אגב, כשהיא הפכה ליותר פוליטית והציגה תפיסת עולם סוציאל דמוקרטית - התקשורת התחילה להעביר עליה ביקורת ולהתעניין בה פחות.
"הקבוצה שמוחה כיום בבלפור הבינה שהופעות של שלמה ארצי ואייל גולן בכיכר המדינה כפי שהיה במחאה של 2011 לא משנות שום דבר, ושהכוח נמצא בירושלים. ההפגנה אומנם לא מזהה את עצמה כשמאל, אבל זו פעם ראשונה שכוחות פוליטיים שיש להם קשר לשמאל מפגינים בירושלים באופן קונסיסטנטי. זה לא קרה עשורים. הקבוצה הזו התרכזה לרוב בתל אביב. עכשיו היא על גשרים ברחבי כל הארץ ובירושלים. יכול להיות שאנשים יבינו שהדרך לכוח פוליטי עוברת דרך ירושלים. כלומר, דרך פוליטיקה בכל המובנים שלה: מהשירות הציבורי לכנסת ולממשלה. כרגע אין למחאה מנהיגים ואין לה טרמפיסטים, אבל מחאה, בניגוד למהפכה, תוליד תשתית פוליטית. עד היום המעמד הבינוני של דור ה-Y הדיר את רגליו ממוקדי הכוח".
אבל אפילו אם המוחים, לשיטתם, יצליחו ונתניהו יפנה את כיסאו, הרי גם יתר הפוליטיקאים הבכירים הם בני דורו של נתניהו. תפיסת עולמם הכלכלית לא שונה במהותה משלו.
"יש כאן משבר חברתי כלכלי מאוד גדול שהתרחש יחד עם משבר דמוקרטי. לפעמים דברים מתחברים יחד. אם המחאה תצליח, היא תשנה את המשחק הפוליטי. החלופה שתגיע לאחר נתניהו תצמיח אלטרנטיבה".
אבל אין פה משהו הומוגני. בצ'ארלס קלור, למשל, מתקיימת מחאה שנראית שונה, וגם המשתתפים בה נראים יותר מבוגרים.
"יכול להיות שהמפגינים בצ'ארלס קלור שייכים יותר לבני המעמד הבינוני שעונים על ההגדרה של ‘המזרחי החדש'. קהל היעד של הליכוד מורכב מלא מעט עצמאיים, והם אלו שנפגעו באופן משמעותי ממשבר הקורונה. החבר'ה שמפגינים בצ'ארלס קלור מעניינים, מפני שיכול להיות שטמון בהם איום יותר גדול על השלטון של הליכוד. התקשורת אומנם אוהבת לסקר את מה שדומה לה; החבר'ה בבלפור הם היצירתיים, עם השלטים המעניינים, שלובשים תחפושות ורוכבים על המכתזית. אבל יכול להיות שאלו שבצ'ארלס קלור הם מצביעי ליכוד שלא נוטים להפגין בדרך כלל, בטח לא נגד השלטון. אם צ'ארלס קלור ובלפור יתגבשו ויראו את האינטרסים המשותפים שלהם מבחינה מעמדית, יכול להתרחש שינוי אמיתי בחברה הישראלית".
"יותר דתיים וחרדים מב־2011"
"אני מצביע ליכוד, אבל אני לא ביביסט, אני ליכודניק", אומר לנו שיר בר-נס, צעיר חוזר בתשובה המתגורר במושב עזריה שבשפלה. "אני מאמין בערכים של הימין. כשהתחלתי לחזור בתשובה, הבנתי כמה חשובים לי עם ישראל ותורת ישראל, ולכן כשיצאה השבת הגעתי לכאן לתמוך בעם ישראל. לא כולנו צריכים להיראות אותו הדבר ולחשוב אותו הדבר, אבל כולנו צריכים לחם ועבודה".
לבר-נס חשוב להבהיר גם את הפרספקטיבה שלו באשר לשימוש בסמלים; "בבית הכנסת היה לי ויכוח כשאמרתי שאם מישהי תרצה לעלות עירומה על סמל המדינה, אני אעזור לה. הסמלים כבר נמוגו, ביבי מכפיש את המשטרה ואת בית המשפט, אז מה זה משנה?".
ובאמת, במחאה הנוכחית נמצאים, גם אם בשיעור קטן, מפגינים חרדיים או דתיים לאומיים הנושאים שלטים כמו "גם לדוסיות נמאס" ו"ליכודניק לשעבר". "נכון, הם המיעוט. אבל הם נמצאים שם הרבה יותר מאשר ב-2011, אז לא ראו אותם כמעט בכלל", אומרת ד"ר הגר חג'ג' ברגר, אנתרופולוגית פסיכולוגית מאוניברסיטת בר אילן. "יש כאן תהליך של התעוררות, שהוא לא פשוט להרבה אנשים שהם מצביעי ימין".
איך מתייחס דור ה-Y לפוליטיקת הזהויות, שבה דווקא הפוליטיקאים המבוגרים עושים שימוש תדיר?
"ב-2011 אחד הממצאים שהפתיעו אותי הוא שלא דיברו על אתניות, מעמד, מגדר. היה איזשהו רצון לבנות זהות עצמאית בתוך המחאה בלי להתייחס למוצא ומגדר. ואגב זה באמת מאוד מאפיין את דור ה-Y שלא רוצה להיות שייך לשום קטגוריה. במחאה הנוכחית זה קיים יותר ויש חלוקה לכאורה של שמאל וימין ואשכנזים לעומת מזרחים".
עם זאת, חג'ג' ברגר מדגישה כי המנעד הרחב של המפגינים מקרב בני דור ה-Y מייצג את העובדה שזו מחאה דורית "ולא רק כלכלית - אלא חברתית, תרבותית וגם אישית, בעיקר סביב הרצון ליצור חברה טובה יותר. דור ה-Y הוא זה שנפגע בצורה הכי קשה מהמשבר. קל לזלזל בהם ולומר שהם אנוכיים ומפונקים, אבל שוכחים מי היו ההורים שלהם", וכשהיא אומרת את זה היא מתכוונת כמובן לבומרים.
ד"ר מולי בנטמן, מרצה למנהל ציבורי ותקשורת במכללת ספיר, מתייחס לשוני בהשקפות בין המילניאלס להוריהם - שלא היו חלק ממחאות גדולות. "בניגוד לארה"ב, שנות השישים בישראל לא היו תקופה של מחאות חברתיות, אלא דווקא תקופה של צמיחה ובנייה לאומית, לאחר הניצחון של ששת הימים. המחאות הגיעו לכאן באיחור, בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים. דור ה-Y בישראל הוא הדומה ביותר לבני דורו בעולם, בין היתר בשל הטכנולוגיה והרשתות החברתיות.
"זה מתחבר לכך שמחקרים בארץ ובעולם הראו דור אדיש, שההשתתפות הפוליטית פחות מעניינת אותו והוא לא מחובר בכלל לממסד פוליטי. אלא שעכשיו, כשצעירים הגיעו למצב שהם מרגישים שאין להם עתיד ואין להם עבודה, הם מפנים את המחאה לממסד ובאים אליו בדרישות".
אבל מרבית המנהיגים במפה הפוליטית כיום הם מדור הבייבי בום. האם הם יכולים לייצג את דורות ה-Y וה-Z?
"הם בטוח לא יכולים לייצג. אני חושב שהפער בין נתניהו וטראמפ לאנשים בני 20 הוא מאוד מאוד גדול. השאלה היא לא אם הוא יכול לייצג, אלא קודם כול לנהל ולייצר מציאות שתאפשר לאותו דור לקבל תקווה, ולהאמין שיש אפשרות שיהיה אחרת".
למחאה כל-כך מבוזרת ללא מנהיגים יש בכלל סיכוי?
"נכון שלמחאה הנוכחית אין תנועה ואין הנהגה, מה שמאפשר מחאה אקלקטית ומבוזרת. ובאמת עולה השאלה - האם אפשר יהיה לשנות כשאין ארגון שנמצא שם לאורך זמן. אם יש משהו שהמילניאלס צריכים ללמוד מהבומרים זו התמדה. ב-2011 הייתה מחאה מדהימה, ואז בספטמבר כשחזרו לבית ספר ולעבודה, קיפלו את האוהלים. הפוליטיקאים שמקבלים כסף ועובדים בזה הצליחו להביס את הרעיון, כי לא היה מי שימשיך אותו בשטח".
הפערים הגדולים האלה בין המילניאלס לבומרים לא נותרים בספרי ההסטוריה והמחקר. הם מתגלמים גם בוויכוחים ערים סביב ארוחות משפחתיות בימי שישי: "ההורים שלי היו מעדיפים שאני לא אהיה פה, שלא אסכן את עצמי", מספר עמרי, צעיר מרישפון, על ההתנגשות עם הוריו: "הם נשארים בבית וחושבים שאנחנו מפונקים. אבל ההורים שלנו יודעים מה זה ממשלות שדאגו לאזרחים. זה אף פעם לא היה מושלם, אבל הם זכו לחיות פה בדור - לא משנה אם ימין או שמאל - שהממשלה שלו דאגה לאזרחים. אנחנו נולדנו לסיטואציה שבה זה לא קיים".
"לאנשים מבוגרים יש קיבעון על החיים שלהם", אומרת חברתו ויקטוריה שמצטרפת לשיחה. "הם מתרגלים למה שיש, ומקבלים אותו כמובן מאליו. ‘ככה זה צריך להיות, ככה החיים שלי נראים ואני לא רוצה לשנות'. האנשים הצעירים לא מוכנים יותר לקבל את זה. אנחנו כאן כדי להביא עוד אנשים, ואנחנו נרקוד ונשיר את זה".
