טביעה / צילום: שאטרסטוק
שי אספריל, בוגר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, הוא אחד הסופרים הבולטים בספרות העברית הצעירה של השנים האחרונות. ספרו הראשון, "עוד מעט החורף מתחיל", ראה אור ב-2012 וזכה בפרס רמת גן לספרות ביכורים. ספרו השני, "אגרוף", ראה אור ב-2016. ספרו השלישי, "השופט", ראה אור ב-2019 ב"ספריה לעם" של הוצאת עם עובד, ובאותה שנה זכה אספריל בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול.
כתיבתו של אספריל סוחפת. הוא מצליח לאפיין היטב מצבים נפשיים מורכבים. לא אחת עלילות ספריו מתפתחות באופן לא צפוי, אך בכל זאת משכנע. ומה שראוי לציון מיוחד הוא שכתיבתו מעוררת לא פעם דילמה מוסרית.
"השופט" של אספריל כתוב בשיטת "הצמה": שלוש עלילות נבדלות הולכות ונבנות, אבל כחלק מ"החוזה הבלתי כתוב" שבין הקורא לבין המחבר, הקורא יודע שבסופו של דבר העלילות ישתלבו אלו באלו.
הגיבור המרכזי של "השופט" הוא אריאל, אדם שלמרות ילדות בעייתית בנה לעצמו חיים מוצלחים. הוא סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בהצטיינות. הוא התמחה אצל המשנה לנשיא בית המשפט העליון. בגיל שלושים ושמונה הוא מונה לשופט שלום. בהמשך הוא קודם לבית המשפט המחוזי בתל אביב. המטרה המרכזית של חייו הייתה להגיע לבית המשפט העליון.
אריאל הכיר נשים באמצעות אתרי היכרות באינטרנט. במפגש שלו עם אחת הנשים הללו החליטו השניים לבלות שעות אחדות בחוף הים. הם נכנסו למים. הגלים העזים הפרידו ביניהם. אריאל ניסה להציל את האשה, אך כשל. בשארית כוחותיו הוא הגיע לחוף. מיד אחר כך החליט שהדבר הנכון מבחינתו הוא להיעלם מהמקום, לאחר שינקוט צעדים לטשטוש הימצאותו בחוף. הוא הבין שאף כי אין לו אחריות פלילית למותה בטביעה של האישה, הידיעה על מעורבותו באירוע תחסל את הקריירה השיפוטית שלו.
אריאל קיווה שיצליח לשים את הפרשה מאחוריו וימשיך בחייו כמקודם. אבל אריאל הוא אדם עם מצפון. הוא אמנם המשיך בעיסוקיו הקודמים, אבל אירוע הטביעה לא חדל מלענות את נפשו.
שאלה מרכזית שמתעוררת למקרא "השופט" היא שאלת האינטגריטי.
"אינטגריטי" הוא מצב שבו ישנה לכידות בין ערכים מרכזיים שבהם מאמין אדם לבין מעשיו. "יושרה" הוא התרגום לעברית של המושג. תרגום זה אינו מוצלח. המושג "יושרה" אינו מעביר את מה שהוא העיקר במושג ה"אינטגריטי", היינו קיומו של מתאם בין ערכים לבין מעשים.
מצב אפשרי אחד של אובדן האינטגריטי הוא המצב "הגלוי", שבו אובדן האינטגריטי ידוע ברבים. מקיאוולי והובס עוסקים במצבים של אובדן אינטגריטי בקרב מי שעומדים בראש מוסדות המדינה ומוסדות הדת. שניהם מניחים שהציבור מצפה ממנהיגיו שהתנהגותם תקיים מידות טובות, ושניהם מצביעים על התוצאות ההרסניות של ידיעה ברבים על כך שמידותיהם של המנהיגים קלוקלות. אין ספק שסיבה חשובה לקשיים שישראל מתמודדת עמם בגל השני של משבר הקורונה היא הפגיעה באמון הציבור במנהיגיו אחר שהסתבר שהמנהיגים קבעו לציבור כיצד עליו להתנהג, ואולם הם עצמם לא עמדו במה שהם תבעו מהציבור.
מצב אפשרי שני של אובדן האינטגריטי הוא "מצב הסוד", שבו אובדן האינטגריטי ידוע לפועל הפעולה בלבד. הספרות חוקרת לא אחת את הנפתולים הפסיכולוגיים שעוברים מי שיודעים בינם לבינם שבמעשה שעשו הם איבדו את האינטגריטי שלהם. הדוגמה המפורסמת ביותר היא "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי.
"השופט" של אספריל עוסק בנפתולים הפסיכולוגיים של מי שאיבד את האינטגריטי שלו בנסיבות של סוד. אריאל הוא שופט. ערך מרכזי בחייו אמור להיות החתירה לאמת. אולם במעשים שהוא נוקט לאחר מקרה הטביעה הוא מסכל את יכולתן של רשויות החקירה להגיע לאמת באשר למה שקרה לטובעת.
אספריל אומר לנו שאדם בעל מצפון יכול להתייסר - אפילו קשות - עקב ידיעתו על אודות אובדן האינטגריטי שלו; ואולם הוא מסוגל להמשיך בתפקידו אם הוא מוּנע מדחפים חזקים, כגון הדחף לקדם את עצמו בהיררכיה של המערכת שבתוכה הוא פועל, הדחף להבטיח לעצמו פרנסה ופנסיה והדחף להימנע משיפוט שלילי של העיתונות ושל הציבור.
אי-אפשר שלא לקרוא את "השופט" בלא להיזכר בספרו הגדול של אלבר קאמי "הנפילה". בשני המקרים המדובר במשפטן מצליח החווה טביעה של אשה צעירה, בלא להצילה. ואולם בעוד שגיבור ספרו של אספריל ממשיך בחייו כמקודם, כאשר גיבור ספרו של קאמי מבין את גודל המחדל המוסרי שלו הוא מכניס שינוי רדיקלי באורחות חייו, עובר לארץ אחרת ומבלה את שארית חייו בייסורים של האשמה עצמית.
מי שמעוניין בספר מורכב, אבל סוחף, המחייב התמודדות עם שאלות נורמטיביות, לא יחמיץ את "השופט" של שי אספריל. מומלץ לקרוא בסמוך לכך את "הנפילה" של קאמי, המסתיים במשפט הבלתי נשכח: "הוי נערה, השליכי את עצמך עוד פעם למים, כדי שבפעם השנייה תהיה לי הזדמנות להציל את שנינו".
הכותב הוא הוא חבר סגל הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. בשנת 2019 ראה אור ספרו "הן אפשר: סיפור מזרח-תיכוני עתידני"