"הרפלקסולוגיה העמידה אותי על הרגליים, ואז החלטתי שאני חייבת ללמוד אותה" / צילום: מירי שמיר
הכתבה בשיתוף קלאב 50
"אילו הסבתא שלי עוד הייתה בחיים היא הייתה מסתכלת עלינו ומסננת 'משוגועים, משוגועים'", אומרת אורית צלניקר במהלך השיחה הארוכה בינינו. כרטיס הביקור של צלניקר מיוחד במינו: היא מנגניות הקונטרבס המובילות בישראל בעבר, בתזמורת הקאמרית הישראלית, וכיום באנסמבל סולני תל אביב ובהרכבים קאמריים שונים; נגנית כלי הקשה יפניים בהרכב "טאיקו" שהקים בנה ניתאי; וגם רפלקסולוגית פעילה ונלהבת. לצלניקר גם שתי בנות - נועה, הבכורה, מנגנת ומלמדת דיג'ירידוּ, כלי הנשיפה של האבאוריג'ינים. בתה הצעירה סתיו היא לוליינית פעילה.
הכלי שנשלף מהבוידעם
צלניקר גדלה בשכונת סביניה שבקריית ביאליק. יש לה שלושה אחים צעירים ממנה וכשהייתה בת 7, אמה התבקשה למלא מקום של גננת בקיבוץ כפר הנשיא. המשפחה עברה לשם למשך שנה, ושם", מספרת צלניקר, "המורה שם לב לכך ש'ילדת החוץ' הזאת לא מזייפת כשהיא שרה והסיק שכנראה יש לה חוש מוזיקלי. הוא סיפר זאת להוריי.
"כשחזרנו לקריות אימא הלכה לקונסרבטוריון הקרוב בקריית מוצקין. 'מה רוצה הילדה לנגן', שאל קַסָאש המורה ההונגרי. לא ידענו מה להשיב. ואז הוא אמר, "אני רואה שיש לך ידיים ואצבעות ארוכות, 'קחי צ'לו, חסר לי צ'לו בתזמורת. תנסי'. 'מה זה צ'לו? שאלנו. הוא חשב וענה, 'בשבוע הבא ינגן בחיפה הצ'לן רוסטרופוביץ' עם הפילהרמונית. לכו לשמוע מה זה צ'לו. נסענו. אני זוכרת שהתרגשתי מאותה חוויה. התחלתי ללמוד אצל מורה מכפר ביאליק, ומדי פעם השתלמתי אצל צ'לנים מובילים. קסאש הכניס אותי גם לתזמורת הנוער, שבה ניגנתי חליל צד ופיקולו והיה כיף. השתתפתי במצעדים בחיפה.
אז איך הגעת לקונטרבס?
"עד היום אני לא יודעת להסביר את מה שקרה. הוקסמתי, נכבשתי. באתי הביתה ואמרתי להורים, אני רוצה קונטרבס. מה זה? מאיפה נביא? כעבור שנה של התעקשות חזרנו לקסאש. 'יש לי כלי בבּוֹידֶעם. תנסי'. הוא טיפס ושלף את האינסטרומנט המאובק. ההורים שלי לא הבינו מה אני רוצה, אבל הייתה להם פתיחות שאי-אפשר להסביר.
"הגענו הביתה. וחשבנו איפה מנגנים בכלי הענק הזה? הדירה קטנה ויש שלושה אחים. גיליתי את המקלט, קיבלתי את אישור השכנים, ניקיתי וזה היה חדר העבודה שלי".
זורם בכפות ידיה
התחנה הבאה של צלניקר הייתה האקדמיה למוזיקה בתל אביב. "עם תזמורת האקדמיה הגענו לפסטיבל בינלאומי לתזמורות צעירים באַבֶּרדין שבצפון סקוטלנד", היא מספרת צלניקר. כל המשתתפים הוזמנו למעין תחרות שבסופה נקבע מי ייכללו בתזמורת הפסטיבל שעליה ינצח המנצח הנודע קרלו מריה ג'וליני, לא פחות, והסולן יהיה אייזק שטרן. בסוף האודיציות נתלו על לוח ההודעות הרשימות של מי שהתקבלו לתזמורת, וגם מי ישב ראשון, שני, שלישי וכו'. אני ניגשת ללוח רשימת נגני הקונטרבס ורואה 'אורית סיטניק, ישראל' ראש הקבוצה! אישה יחידה, וליד ומאחוריה עוד שבעה נגנים מרחבי אירופה. זה היה רגע גדול של אושר, ואישור שאני בדרך הנכונה".
לכתבות נוספות במתחם "החיים בשישים פלוס" בשיתוף קלאב 50 הקליקו כאן>>
נחזור לחיים שאחרי האקדמיה. צריך להתחיל להתפרנס?
"נכון. חשבתי על הפילהרמונית, אבל מעשית החלטתי על התזמורת הקאמרית הישראלית".
כן, אבל התזמורת כבר כללה שני נגני קונטרבס באותה עת.
"בכל זאת הלכתי לרודולף ברשאי, המנהל המוזיקלי, וביקשתי שיבחן אותי. 'תודה, אנחנו לא צריכים עוד נגן בס', הוא אמר. בהחלטה של רגע מחוץ לאולם המוזיאון, כשברשאי עומד עם חברים ועם כלב בולדוג ענק, ניגשתי אליו שוב. הוא דיבר רק רוסית, ושאל מה היא רוצה. השיחה התנהלה באמצעות נגנים אחרים. הוא הסתכל ואמר, 'אני מוכן לשמוע אותך'. הגעתי למנכ"ל. מה פתאום? מי צריך? אבל ברשאי קבע, שמע, בחן פעם ועוד פעם, העמיד תנאים - אם תלמדי לנגן על ויולה דה גמבה (כלי באס עתיק), ותנגני יצירה של באך, נצרף אותך לסיור.
"חודש וחצי התמודדתי עם הכלי העתיק. בסיור נוגנה גם סימפוניית 'הפרידה' של היידן (בפרק האחרון ביצירה הנגנים מכבים את הנר שעל עמוד התווים ועוזבים אחד-אחד את הבמה). ושם, בהלסינקי - כשרק אני, הכנר הראשי והמנצח שניגן ויולה על הבמה הכמעט חשוכה לגמרי. פתאום בלקאאוט! עמדתי ליד הכלי ולא הצלחתי לנגן את סוף היצירה. זהו, חשבתי, הנה הסוף של הקריירה. ברשאי החליט אחרת. - את תמשיכי ותנגני בכל הסיור הזה".
ומשם ואילך את חברה בתזמורת שלושים שנה, עד הפרישה לפני כעשר שנים.
"לא כל כך פשוט. אחרי כמה שנים טובות בתזמורת נסענו עם המשפחה לנופש בכינרת. ישבנו ליד הקרוואן ועל גג הוואן הייתה מונחת סירת עץ ישנה שלא הייתה קשורה. קמתי להביא עוגה, ורוח אחר הצהריים העיפה את הסירה הגדולה שנחתה על הגב שלי. שלושה חדשים הייתי אאוט לגמרי, אחר כך טיפולים, כולל נסיעה לארצות הברית לרופא מומחה לטיפול במוזיקאים שחוו טראומות. אני חיה עם הצרה הזאת עד היום".
חזרת לנגן?
"כן, אבל עד היום אני לא יכולה לשכב על הגב, אני צריכה כיסאות עם תמיכה מיוחדת כדי לשבת, וכמובן עברתי את כל סוגי הטיפולים - פיזיותרפיה, שיאצו, דיקור סיני, פלדנקרייז. ברגע מסוים, בתוך כאבים שכבר לא יכולתי לסבול, מישהו אמר לי, תנסי רפלקסולוגיה. חשבתי לעצמי: 'יש לי שבר דחוס בגב ואתה מציע לי טיפול בכפות הרגליים'. הגעתי למורה שהיה בעצמו נגן בסון ורקדן בלהקה של נועה אשכול. הרפלקסולוגיה העמידה אותי על הרגליים, ואז החלטתי שאני חייבת ללמוד אותה. זה היה מסובך - למדתי ברמת גן עד שמונה בערב, ואז עליתי על הקטנוע שלי ובשמונה עשרים וחמש כבר עמדתי על במת מוזיאון תל אביב עם הקונטרבס".
ולסיום, נעבור לאהבה אחרת שלך. ראיתי אותך מנגנת על גונגים ועל תופים בהרכב "טאיקו" לצד בנך.
"זה עולם אחר. קשה אפילו להסביר. בתזמורת המערבית הכול כתוב ומסודר. גם נגן כלי הקשה מחכה לכניסה שלו, שכתובה בתווים. בכלי הנגינה האלה אין תווים ואין מנצח. במהלך החזרות, שנמשכות שמונה-תשע שעות, נקבעת היצירה. במהלך ההופעה הנגן נמצא בדריכות מתמדת. הוא צריך לחוש מתי להיכנס ובאיזו עוצמה. חברות בהרכב כזה היא לא מקצוע שבו הולכים לחזרות, אלא דרך חיים".
לכתבות נוספות במתחם "החיים בשישים פלוס" בשיתוף קלאב 50 הקליקו כאן>>
* התוכן, האיורים לרבות הצילומים פורסמו במגזין "החיים הטובים" מבית קלאב 50 (החיים הטובים חמישים פלוס בע"מ). כל הזכויות שמורות.