אולם בית המשפט העליון / צילום: ראובן קסטרו
ברוב של שני שופטים נגד אחת קיבל בג"ץ בתחילת השבוע עתירה של משפחת המחבל שרצח את החייל עמית בן יגאל הי"ד, וביטל את הצו להריסת ביתו. השופטים ג'ורג' קרא ומני מזוז קיבלו את העתירה מול עמדת המיעוט של השופטת הדתיה יעל וילנר.
לכאורה אין שום ספק שתקנות ההגנה מאפשרות את הריסת הבית. לכאורה ברור שתקנות ההגנה לא כפופות לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לכאורה יש מסורת פסיקה ארוכת שנים המתירה הריסת בתי מחבלים, אך למרות זאת הפלג הליברלי-פרוגרסיבי בבית המשפט העליון נוגס בכך פעם אחר פעם בשיטת הסיפוח הזוחל.
זה כבר ברור - הכל פוליטי. אם השופט ג'ורג' קרא יישב בעתירה העוסקת בהריסת מחבלים - הוא יקבל את העתירה. אם השופט נעם סולברג יישב בעתירה הוא ידחה אותה. לא מדובר פה בשאלה משפטית קונקרטית, אלא בעקביות מרשימה של משכן הכנסת המהותי הקרוי משום מה בית הדין הגבוה לצדק.
קחו כמעט כל סוגיה בעלת גוון פוליטי ומדיני, ואוכל לקבוע ברמת וודאות גבוהה מה יהיה פסק הדין, ומה תהיה עמדת כל שופט בהרכב. הנימוקים לא ידועים מראש, אך פסק הדין בהחלט כן.
כך לגבי חוק ההסדרה כאשר השופט נעם סולברג ניצב בעמדת מיעוט וביקש לדחות את העתירות נגד עמדת שמונת חבריו. כך בדיוק לגבי חוק הפיקדון למסתננים, וכך גם לגבי חוק הגיוס. כך גם לגבי הפסיקה (השערורייתית בעיניי) הקובעת כי אסור לבית חולים לקבוע שבפסח ייאסר להכניס אליו חמץ - השופט הדתי ניל הנדל נותר בעמדת מיעוט, וכך נותר גם לגבי השבת גופות מחבלים. כך השופט קרא לגבי אי מינוי פרופ' יעל אמיתי מעודדת הסרבנות, וכך לגבי סירוב השב"ס לאפשר לחברי כנסת לפגוש ביחידות אסירים ביטחוניים.
כך השופט המתנחל דוד מינץ לגבי החלטת משרד התרבות "להעניש" אומנים שמסרבים להופיע ביהודה ושומרון. כך השופטת הליברלית ענת ברון בנוגע לטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, וכך לגבי אי פסילת היבא יזבק או הריסת בתי מחבלים. הטור יכלה והדוגמאות לא יכלו. אמור לי את שם השופט, ואדע (כמו כולם) ברמת סבירות גבוהה מאוד מה הוא יפסוק.
מילא היו השופטים מביאים נימוקים משפטיים לעילא או לתתא. אבל מדובר בנימוקים פוליטיים ופובליציסטיים ירודים. קחו את הציטוט הבא של השופט קרא מהפסיקה השבוע:
"ריבוי וחזרתיות השימוש בתקנה על ידי המפקד הצבאי כל אימת שמתרחש פיגוע המסתיים בקיפוח חיי אדם - בטענה כי מדובר באמצעי הרתעתי ולא ענישתי, הינו בבחינת הרחבת השימוש בתקנה כעניין שבמדיניות, כאשר מסנקציה שאמורה להיות שמורה למצבי קיצון שצריכה להיות מופעלת במשורה, הפך השימוש בתקנה לשימוש תדיר שלא לומר שגרתי. המשך קיום מדיניות זו תוך השענות על הערכת גורמי הביטחון כי מדובר באמצעי הרתעתי והימנעות מדיון ענייני ומעמיק בסוגיות העקרוניות ששימוש בתקנה זו מעלה, מוקשית היא בעיניי".
מה בעצם כבוד השופט קרא אומר כאן, שרצח בדם קר של חייל הוא לא מקרה קיצון? שחייל שמת הוא כבר משהו שגרתי? כמה צריכים למות על פי שיטת קרא כדי שיותר להרוס את בית המחבל? 7 חיילים? 4 גברים ושני תינוקות? קרא אפילו לא טורח להסביר.
ומה באשר לשופטת ענת ברון? פסיקות רבות של בג"ץ לאורך השנים אישרו הריסות תוך התבססות על מידע סודי של השב"כ וצה"ל הקובע כי להריסות בתי מחבלים יש תועלת, ואף תועלת רבה, להרתעה ולמניעת פיגועים. יש דוגמאות חיות של פיגועים שנמנעו בזכות הרתעה זו. למרות זאת, השופטת ברון, שקיבלה לאחרונה עתירה נגד הריסת בית המחבל שרצח את דביר שורק הי"ד, כתבה כך: "לא פעם הבעתי דעתי כי שאלת הכוח ההרתעתי הטמון בכלי של הריסת בתים לוטה בערפל ומוטלת בספק".
על סמך מה מבוססת הקביעה של כבוד השופטת? איך היא מתמודדת עם חוות הדעת של השב"כ וצה"ל? האם היא מומחית למאבק בטרור? יש לה רקע מקצועי בתחום? אין שום נימוק. טוב נו, פוליטיקאים לא חייבים לנמק את הצבעותיהם. לא במשכן הכנסת, ולא במשכן הכנסת המהותי, זה שמשום מה עדיין מכונה בית הדין הגבוה לצדק.
הכותב הוא כתב משפטי ב"גלובס"