גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

קמלה האריס בקליפורניה, 2019 / צילום: Richard Vogel, Associated Press

זה היה תהליך ארוך מאוד, אולי ארוך מדיי. ג'ו ביידן הבטיח את נצחונו בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות כבר בחודש מרץ. מחודש אפריל לא היו לו עוד אפילו יריבים נומינליים. אף על פי כן היו נחוצים לו ארבעה חודשים מייגעים ועתירי שמועות, כדי להחליט מי תהיה המועמדת שלו לסגן נשיא.

לפחות עניין אחד לא היה מוטל בספק. בוויכוח הטלוויזיה האחרון שלו עם ברני סנדרס, ב-15 במרץ, ביידן הודיע מבלי להישאל, כי בדעתו למנות אישה.

הדמוקרט היחיד שעשה כן אי פעם היה וולטר מונדייל, ב-1984. אז, מספר קטן מאוד של נשים שימשו בכהונות פוליטיות בכירות, והיה עליו להוציא את ג'רלדין פרארו מאלמוניותה. היא הייתה צירת קונגרס ניו יורקית עם ותק של ארבע שנים. הפעם, ביידן היה חופשי לשקול שורה של נשים בכירות, כולל שלוש סנאטוריות, שלוש מושלות של מדינות ויועצת לשעבר של הנשיא לביטחון לאומי.

חודשיים וחצי לאחר הבטחת ביידן בוויכוח הטלוויזיה התרחש מאורע, שכנראה שינה את מהלך ההיסטוריה האמריקאית: התפרצות ציבורית עצומת ממדים נגד גזענות, בעקבות חניקתו המצולמת של גבר שחור, תחת ברכו של שוטר לבן, בעיר מיניאפוליס. היא עוררה כמעט מאליה את הציפייה שביידן יבחר לא רק אישה, כי אם "אישה בעלת צבע" (woman of color), כפי שמכנים זאת האמריקאים.

בסופו של דבר, בין הפינאליסטיות (הלא-פורמליות) היו רק שתי נשים לבנות, שש שחורות, אסיאתית אחת והיספאנית אחת.

קרש הקפיצה

כמעט מלכתחילה הפייבוריטית הייתה קמלה האריס. את יתרון הפתיחה והסיום שלה היא חבה לכהונתה בסנאט, כאחת משתי הנציגות של קליפורניה; לעברה כתובעת כללית בקליפורניה, כהונה נבחרת שמתמזגות בה, פחות או יותר, הסמכויות של שר המשפטים ושל פרקליט המדינה בישראל; לכשרון הדיבור והוויכוח שלה, נכס שבזכותו עריכת דין היא קרש הקפיצה המובהק ביותר לפוליטיקה בארה"ב, עוד מן הימים הראשונים של עצמאותה; וגם לרושם שהיא עומדת במרכז הפוליטי, או לכל היותר טיפה שמאלה ממנו. שם גם עומד ביידן, ושם עומדים רוב מצביעי המפלגה הדמוקרטית, שהעדיפו אותו חד משמעית על פני הסוציאליסט ברני סנדרס.

האריס חייבת גם משהו לראשוניותה. סוף סוף, זה הזמן באמריקה לדלג על משוכות ולשבור תקרות זכוכית. היא האישה השחורה הראשונה שתתמודד אי פעם על כהונה פוליטית ארצית (רק נשיא וסגן נשיא שייכים לקטגוריה הזו). אביה של האריס הוא מהגר מג'מייקה, צאצא של עבדים אפריקאיים. הוא עצמו שימש פרופסור לכלכלה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. היא גם תהיה האישה האסיאתית הראשונה, בזכות אמה המנוחה, חוקרת סרטן, שנולדה בדרום הודו.

78 שנה ימלאו לג'ו

חשיבותה של כהונת סגן הנשיא גדלה מאוד בחצי המאה האחרונה. היא כמובן הייתה תמיד חשובה, במובן הזה ש"רק פעימת לב אחת מפרידה בינה לנשיאות", ברוח מימרה מפורסמת. אבל רק בחצי המאה האחרונה נשיאים התחילו לצקת תוכן ממשי אל הכהונה, ולהעניק לה סמכויות שאינן ניתנות לה בחוקה.

סגני נשיאים עברו לשבת בבית הלבן, עם סגל רחב של עוזרים, שמעולם לא היה להם. נשיאים התחילו להטיל עליהם משימות אד-הוק, בדיפלומטיה הבינלאומית אבל גם בפוליטיקה פנימית. סגני נשיאים עם עבר פרלמנטרי נעשו שליחיהם המיוחדים של נשיאיהם בקונגרס. ביידן עצמו, שכיהן כסנאטור במשך 35 שנה, ייצג את הנשיא אובמה במשא ומתן על ענייני חקיקה חשובים.

אבל לסגנית הנשיא הזו, והיה כי ביידן ייבחר, תהיה משמעות נוספת, אולי חסרת תקדים. לביידן ימלאו 78 בחודש נובמבר. הוא יהיה הרבה יותר מבוגר מכל נשיא אחר בתחילת כהונתו. השיא הקודם היה של רונלד רייגן, בן 70 כאשר הושבע לנשיא ב-1981. ואף כי תוחלת החיים מתארכת ואיכות החיים משתפרת, שאלות לגיטימיות בהחלט נשאלות על בריאותו של ביידן ועל כושרו המנטאלי.

השאלה אם ביידן יוכל לכהן את מלוא כהונתו, או אם יוכל לכהן בה בכושר מלא, אינה קלוטה מן האוויר. בוודאי אינה קלוטה מן האוויר השאלה אם הוא יוכל, או ירצה, או יורשה, להתמודד על תקופת כהונה שנייה. כל נשיאי ארה"ב מאז 1932 ניסו לחזור ולהיבחר. שום נשיא לא התחיל את כהונתו הראשונה מבלי לתכנן את כהונתו השנייה. דונלד טראמפ התחיל פורמלית את מסע הבחירות שלו ב-2020 למחרת השבעתו בינואר 2017.

הספקות ביחס לביידן, גדולים או קטנים, בהכרח מעמידים את בחירת האריס באור יותר דרמטי מאשר כרגיל. היא מתקרבת יותר מכל קודמיה להיות מה שישראלים היו קוראים "נשיאה חליפית".

"האספסוף השמאלני"

דונלד טראמפ ומטהו עומדים אפוא להשקיע מאמץ מיוחד בניסיון להוכיח שהאריס שייכת ל"אספסוף השמאלני" (leftist mob, שאפשר לתרגם גם "כנופיה שמאלנית"). טראמפ עצמו מיהר לצייץ בעקבות ההודעה על מינויה, שהיא "רדיקלית שמאלנית", הזוממת "להטיל מסים בטריליוני דולרים", וחוץ מזה היא "מזויפת" ו"מגעילה".

האמת היא כמובן שהאריס ראויה פחות מכל המועמדות האחרות לאיפיון "רדיקלית שמאלנית". למען האמת, השמאל של מפלגתה לא רצה בה מפני שהיא מחזיקה בשורה של עמדות, שאינן מתיישבות עם מצעו. היא מואשמת למשל שבהיותה תובעת כללית היא נהגה יד קשה בעבריינים ולא קידמה רפורמה של החוק הפלילי.

האריס לא תהיה "נשיאה חליפית", מפני שבארה"ב אין נשיאים חליפיים. אין זה מקרה שהתואר "סגן נשיא" באנגלית הוא vice, לא deputy. זה האחרון מציין האצלה של סמכויות. הנשיא חופשי להאציל סמכויות על כל מי שהוא רוצה. ראש סגל הבית הלבן, או סגן ראש הסגל, או יועצים בכירים ללא תואר, יכולים על נקלה להיות חשובים יותר מסגן הנשיא. בממשל טראמפ, לג'ארד קושנר ולסטיבן מילר, שני אנשים צעירים שמעולם לא נבחרו לשום כהונה, יש יותר השפעה על עיצוב מדיניות מאשר לסגן הנשיא מייק פנס.

כיוצא בזה, בני משפחה של הנשיא, כמעט כל נשיא, נהנים מהשפעה לא פורמלית בזכות קלות כניסתם אל הנשיא. במשוואה הזו, אשתו של ביידן ג'יל ובנו האנטר ייהנו מהשפעה ניכרת מאחורי הקלעים. זה יהיה מקור לא אכזב של רינונים ושל ביקורת, כפי שהיה לפחות מאז נשיאות ג'ון קנדי, בתחילת שנות ה-60.

אין צורך אפוא להגזים בחשיבות בחירתה של האריס, אבל כמובן גם מסוכן להמעיט ממנה. לא יהיה להאריס בסיס כוח נתון בבית הלבן אם ביידן ייבחר, אבל היא תקבל את ההזדמנות ליצור לעצמה בסיס כזה.

אין כאן כל רמז

השפעתה בענייני חוץ שייכת לקטגוריה של תלוי-בנסיבות. בדיוק לפני שנה היא השיבה על שאלון של המועצה לענייני חוץ (CFR) בניו יורק. העדפותיה הבינלאומיות היו לא-מקוריות, ברוח הגישה הליברלית הרגילה של מפלגתה אל העולם החיצון, עם הדגשה על זכויות אדם.

על הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא דיברה בהכללות, שממשלות ימין בישראל מעולם לא התקשו לעמוד בהן, כולל תמיכתה הלא מפורטת בשתי מדינות לשני עמים. היא לא הסבירה איך, אם כי התנערה מ"מהלכי טראמפ, אשר ליבו מתחים באיזור, הפחיתו את אמינותה של ארה"ב ואת השפעתה, ועירערו את הסיכויים לשלום". אפשר לקבוע כמעט ללא ספק שאין כאן כל רמז לבאות, בייחוד מפני שהיא לא תעצב את מדיניות החוץ.

השאלה כרגע היא המידה שבה נוכחותה תחזק את סיכויי ביידן. הסקרים מוסיפים להעניק לו יתרון די ברור. מדד הסקרים הנחשב של fivethirtyeight.com העמיד אתמול את ההפרש על 8.3%. אבל השאלה המכבידה על כל מועמד היא היכולת להביא את תומכיו אל הקלפי.

ביידן אל נכון מקווה שאישה הטוענת לשורשים באפריקה ובאסיה תמשוך מצביעים "בעלי צבע" אל הקלפי; ושהיא תעזור למפלגה לבסס את יתרונה ההיסטורי בין נשים באופן כללי. מקובל להניח שהדמוקרטים מנצחים כל אימת ש"פער המגדרים" גדל.

מוטב כמובן לזכור שהאריס לא עשתה חיל בין מצביעים שחורים בבחירות המקדימות. האריס לא תעניק לביידן יתרון אוטומטי הנובע ממורשתה ומן הגנים שלה.

אבל היא מעניקה לו יתרון שטראמפ יתקשה להתגבר עליו: היא נראית ונשמעת כמו העתיד, לטוב ולרע. הוא נשמע כמו העבר. אין זה מן הנמנע שהעבר יספיק לו כדי להישאר בשלטון, אבל הסיכוי מוכרח להיחשב לקטן יותר ממה שהיה.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny

בוקסה:

"נשים שאפתניות עושות היסטוריה"

תהליך המינוי של סגני נשיאים בארה"ב היה במרוצת השנים הרהור חולף, משהו המתחייב מן החוקה. חוקה קובעת לוח זמנים נוקשה לבחירות: אחת לארבע שנים לנשיאות, אחת לשנתיים לקונגרס, וזהו זה. זה עבד בדיוק נמרץ מאז 1788.

אם נשיא אינו מסיים את כהונתו, סגנו יורש אותו אוטומטית לזמן הנותר של ארבע שנות כהונתו. אחת היא לחוקה אם נשארו שלוש שנים ו-11 חודשים, או שלושה ימים. אי אפשר לערוך בחירות חדשות. בצרפת למשל החוקה מחייבת בחירות חדשות לנשיאות בתוך 35 יום. בארה"ב תהליך הבחירה של מועמד לנשיאות ארוך בהרבה מתהליך הבחירה של הנשיא עצמו בצרפת. (רוב ארצות אמריקה הלטינית והפיליפינים העתיקו את המודל האמריקאי).

מספר ניכר של נשיאים לא סיימו את כהונתם: שמונה מתוך 44 (אחד נספר פעמיים). שבעה מהם מתו מיתה טבעית, או נרצחו, ואחד התפטר. ניסיונות רציניים נעשו להתנקש בחייהם של שמונה אחרים.

יש אפוא סיבה היסטורית טובה לשקול ברצינות את זהותם של המועמדים לסגן נשיא. אבל זה התחיל לקרות רק ברבע האחרון של המאה ה-20. שתי הירושות הנשיאותיות החשובות ביותר בהיסטוריה האמריקאית, זו של 1865 וזו של 1945, בסוף מלחמת האזרחים ובשלהי מלחמת העולם השנייה, היו כמעט תוצאה של משיכת כתף.

אנדרו ג'ונסון (סגנו של לינקולן) והארי טרומן (סגנו של רוזוולט) לא היו עולים על דעת איש כמועמדים לנשיאות בזכות עצמם. הנשיאים שהם נועדו לשרת לא התייחסו אליהם ברצינות. טרומן למשל לא ידע את סוד פצצת האטום רק ארבעה חודשים ופחות לפני שהורה להטיל אותה על הירושימה.

"אינה שווה יריקה"

מה סגני נשיאים עשו? בשתי מלים, שום דבר. החוקה הטילה עליהם את הכהונה הכמעט-ריקה מכל תוכן של נשיא הסנאט. הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, ביקש מסגנו, ג'ון אדמס, לצאת מן החדר, כאשר הגיע הזמן לערוך את ישיבת הקבינט. יעברו 170 שנה לפני שסגן נשיא יורשה להיכנס. ג'ון נאנס גארנר, סגנו הראשון של פרנקלין רוזוולט, אמר על פי המסופר, כי כהונתו "אינה שווה יריקה" (הוא כנראה השתמש במושג יותר וולגרי מ"יריקה").

עד 1977 לא היה לסגן הנשיא אפילו מעון רשמי. מאז יש לו, בבסיס של הצי, על שדרת מסצ'וסטס בוושינגטון, אבל פורמלית זה רק "מעון זמני". עד 1977 לא היו לסגן הנשיא מטה משלו, או משרד משלו, בבית הלבן. כיום יש לו בערך מאה עוזרים, ומטוס מיוחד של חיל האוויר מועמד לרשותו.

גם כך, אף אחת ממשימותיו הביצועיות של סגן הנשיא אינה מעוגנת בחוקה. כולן מואצלות עליו מכוח מה שהאמריקאים מכנים "העונג של הנשיא". ברצותו, הנשיא יכול לשלוח את סגן הנשיא אל הפינה. זה אולי מסביר את השתדלותם של סגני נשיאים לשאת חן בעיני הבוס עד כדי התבטלות. במקרה של הדייר הנוכחי, מייק פנס, ההתבטלות הפכה להתרפסות גלויה.

תמיד היה היגיון כלשהו לבחירת סגני נשיאים. היסטורית, ההיגיון היה גיאוגרפי: נשיא צפוני רצה סגן דרומי, וההיפך; נשיא מזרחי רצה סגן מערבי, וההפך. אבל כנראה רק פעם אחת לבחירה הגיאוגרפית הייתה השפעה ישירה: לינדון ג'ונסון מטקסס בידי ג'ון קנדי ממסצ'וסטס, ב-1960.

ההתפעמות של ג'רלדין פרארו

ב-1984 נעשה הניסיון הראשון להשתמש במינוי לסגן כנשיא כאמצעי של איזון מיגדרי. אז, וולטר מונדייל, סגן הנשיא לשעבר של ג'ימי קרטר, בחר בג'רלדין פרארו, צירת קונגרס לא ידועה מקווינס, ניו יורק. זו הייתה בחירה היסטורית. זו הייתה מערכת הבחירות הראשונה שסקרתי על אדמת ארה"ב, ולא היה קשה לחוש בהתפעמות שהיא עוררה. אבל מינוי פרארו לא עזר. מונדייל נחל את המפלה האיומה ביותר בתולדות הבחירות לנשיאות (רק מדינתו מינסוטה הצביעה בעדו, 49 מדינות תמכו ברונלד רייגן). היא עצמה לא הצליחה אחר כך להיבחר לסנאט.

מונדייל רצה אישה לכהונת סגן הנשיא. הבעיה הייתה מיעוט נשים בכהונות פוליטיות בכירות. באותו הזמן לא הייתה אף אישה דמוקרטית אחת בסנאט של ארה"ב ושום אישה לא כיהנה כמושלת מדינה. לא הייתה לו אז בררה אלא לפנות אל השורה השלישית והרביעית של המאגר הפוליטי. הוא שקל את צירת הקונגרס פרארו, אחת מ-435 בבית הנבחרים, ואת ראש העיר של סן פרנסיסקו, דיאן פיינסטין.

הפרופיל הנמוך של נשים גבה מאוד בשנים הבאות. נשים התחילו להיבחר לסנאט (פיינסטין עצמה הייתה אחת מהן). נשים התחילו להיבחר למושלות מדינות. אחת מהן הייתה שרה פיילין הרפובליקאית באלסקה. ב-2008 ג'ון מקיין הפתיע את המערכת הפוליטית כאשר מינה אותה למועמדת לסגן נשיא. הבחירה הייתה לא מוצלחת.

פיילין עוררה רושם כמעט כללי שהיא אינה מוכנה, שהיא חסרת ידע, שהיא קלת דעת. לרוע המזל, אלה איפיונים המתיישבים עם דורות של דעות קדומות כלפי נשים בפוליטיקה. הן נשפטות בחומרה מיוחדת ובדרגות גבוהות של התנשאות.

הילרי קלינטון נפלה קורבן לסקסיזם, אם כי היא סבלה מגרעון ניכר של חוסר פופולריות גם בין נשים (לבנות).

הוא רצה שהיא תתחרט

גם קמלה האריס כבר הספיקה להיתקל בחומה סקסיסטית, במרוצת התהליך הארוך שהביא למינויה. האיש שג'ו ביידן הפקיד על בדיקת המועמדות לסגן נשיא, פקד עליה את העוון של "היעדר חרטה". הסנאטור לשעבר כריס דוד, בן 76, לבן, שבעצמו התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-2008 ונחל כישלון חרוץ, חשב שהיא צריכה להתחרט בכל מאודה על דברים שאמרה בגנותו של ביידן, בוויכוח הטלוויזיה הראשון של הבחירות המקדימות לנשיאות, ב-2019. ספק אם גבר היה נתבע להכות על חטא בפומבי.

יועצים אחרים של ביידן, שלא זוהו, התלוננו באוזני התקשורת שהאריס "שאפתנית מדיי". ביידן עצמו מיהר להגיב על ההדלפה ההיא במשפט שאולי ייזכר ימים רבים: "נשים שאפתניות עושות היסטוריה", הוא אמר.

האריס עצמה הגיבה במאורע וירטואלי של נשים שחורות צעירות. "שאיפותיכן יעוררו התנגדות", היא אמרה להן. "יהיו מי שיגידו, 'אתן לא במקומכן', מפני שאין הם יכולים להבחין אלא במה שהיה, לא במה שיכול להיות. אבל אל תניחו להם להטיל את הנטל הזה עליכן".