היינו צריכים להיפרד היום מכבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' רות גביזון
אם מערכת המשפט בישראל הייתה מתנהלת בצורה מתוקנת, מתוך פלורליזם אמיתי, אזי היום היינו נפרדים מכבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס, פרופ'רות גביזון. אלא שבעשורים האחרונים ברשות השופטת שלנו, אנשים נדירים מסוגה של גביזון נדחים לטובת מועמדים מהסוג שמקפיד לא להרגיז איש ולא להגיד כלום כדי להתקדם. אנשים מהסוג שעליהם ניתן לומר כי אין להם אג'נדה.
שני נשיאי בית משפט עליון ביקשו ממנה שוב ושוב להוריד פרופיל כדי שאפשר יהיה למנותה לעליון. בכל זאת מדינת ישראל לא עשירה בעילויים משפטיים בקנה מידה בינלאומי כמותה. אבל לגביזון הייתה שליחות חברתית אמיתית שלא אפשרה לה להישמע לעצות אלה. היא הייתה ציונית בכל מאודה וככזו לא הייתה מסוגלת לוותר על האפשרות לקדם את חיינו המשותפים בארץ המורכבת הזו שלנו לעבר היעדים שהיא חשבה שהם נכונים. וכך, בלהט ובאומץ לב נדיר היא לחמה למען זכויות אזרח - הצד של "הדמוקרטית" במדינה יהודית ודמוקרטית - בתקופה שזה נתפס כמעט כמעשה בגידה ולאחר מכן - כשזכויות האדם הפכו לקונצנזוס בעולם המשפט הישראלי - היא יצאה להילחם גם למען הצד של "היהודית" במשוואה. בעיניים פקוחות, כשהיא מבינה את המחיר הציבורי שתשלם כשתרגיז את אלה שבטוחים שהאמת תמיד מצויה רק אצלם, היא לא ויתרה ויצאה לעשות נפשות לדעותיה.
מתוך אותה אחריות ציבורית לגורל המפעל הציוני, גביזון אף פעם לא הסתפקה בפודיום האקדמי אלא שינסה מותניים ונכנסה לעשייה הציבורית כאן ועכשיו. במקום לכתוב רק מאמרים באנגלית לטובי כתבי העת המשפטיים בעולם, היא התעקשה לכתוב בעברית לעיתונות היומית הישראלית. במקום להסתובב על מדשאות ליגת הקיסוס מעבר לים שתמיד חיזרו אחריה, היא בחרה למקם את משרדי הארגונים שהיא ייסדה דווקא בין המוסכים באזור התעשייה של ירושלים. תמיד מחויבת למקום הזה ותמיד ראשונת המתנדבים לתקן את הקלקולים הרבים שפשו בו. לטובת זאת היא לא היססה לנהל משא ומתן עם כלל המרכיבים בחברה הישראלית, גם אלה שהתנגדו לדרכה. אמנת גביזון מדן מהווה רק דוגמא אחת מני רבות לפועלה זה. כך תמיד, במלוא הכוח, בלי להתעייף ובלי להתייאש.
רק לפני עשרה ימים עוד שוחחנו ארוכות על יחידה בקורס ששנינו עובדים עליו יחד, קורס שעוסק בחברה הישראלית. התלבטנו לגבי נקודה מסוימת והיא הציעה שנקרא עוד קצת חומרים ואז נשוב ונדון בנושא. "אשלח רשימה ונתחלק", היא ספק-הציעה ספק-קבעה ולי נותר רק להנהן להסכמה. כתמיד. כן, קרוב לשלושים שנים אחרי שזכיתי ללמוד ממנה את הקורס הבסיסי בתורת המשפט בפקולטה למשפטים בהר הצופים, נותרתי כמו רבים וטובים אחרים - באותו סטטוס כשמדובר היה בה: תלמיד.
שלושים השנים שחלפו ושבמהלכן עבדנו יחד רבות לא שינו את הסטטוס המכובד הזה. היא אמנם הפכה להיות לפי דרישתה "רותי" בפי, אבל אני נותרתי ללא שינוי - תלמידה. וכן, "רותי" היה הכינוי שהיא העדיפה. לא פרופ' רות גביזון. ישראלית גמורה, כבר כתבתי?
ועתה, לאחר שנפטרה כמעט בחטף, נותרה לי בתיבת הדואר האלקטרוני רשימת הקריאה האחרונה שהיא שלחה אלי, "לקראת השיחה בשבוע הבא". ואני מוצא שזה כל כך אופייני לה, לענקית המשפט הזו, שלפני ואחרי הכול היא הייתה מורת דרך. המורה רותי. מורתנו.
הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו
