מנאמה בירת בחריין. / צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב
המשמעות הגיאופוליטית והמדינית של חתימת הסכם נורמליזציה עם איחוד האמירויות היא מרחיקת לכת. לאורך העשורים האחרונים ידעו היחסים בין ישראל למדינות המפרץ עליות ומורדות - בצמוד לאירועים כמו האינתיפאדה השנייה בשנת אלפיים, כאשר הקשרים הכלכליים ירדו בתקופות אלו למסלולים חשאיים יותר.
הבום הגדול אירע לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות, ושינוי הגישה שהכתיב ממשלו ביחס לאיזור. הבשורה האמיתית של תוכנית המאה הייתה הפרק הכלכלי, שהתווה את הדרך והמסגרת למזרח התיכון הכלכלי החדש.
דוד מידן, לשעבר בכיר בצמרת הבטחונית הישראלית וכיום מעורב בעסקים עם מדינות המפרץ, טוען כי הפלסטינים אמנם כועסים מאוד כעת, אבל לאט לאט ישנו כיוון ויבינו שהמהלך יכול להשליך עליהם באופן חיובי ולהוביל לחידוש ההידברות ולמסלול שיאפשר גם להם ליהנות ממנו כלכלית.
הבאות בתור לחתימה על הסכמים דומים הן בחריין ועומאן - שתי מפרציות נוספות הממתינות מעט לראות את היקף התגובות למהלך של איחוד האמירויות. בצד השני, שתי המדינות המתנגדות ביותר להסכם הזה הן איראן וטורקיה. איראן, בשל הכניסה הישראלית הרשמית אל החצר האחורית שלה, ממש מעבר למפרץ, עם המשמעויות הביטחוניות הנלוות לכך: איחוד האמירויות לוחמת בפרוקסי של איראן, החות’ים בתימן, ומשתמשת בטכנולוגיות ישראליות במערכות הביטחוניות שלה, וכעת השת"פ הזה יתרחב משמעותית וייתן לישראל אפשרויות בטחוניות ומודיעיניות חדשות.
טורקיה, היריבה השנייה של הגוש הסוני המתון בראשות סעודיה ומצרים, מבינה שההתעצמות הישראלית תשליך על האינטרסים הכלכליים שלה, בעיקר בשל שת"פ אפשרי במשק האנרגיה, בין ישראל לבין המפרציות.
ההסכם פותח אפשרויות חדשות לחברות ב"ברית האיסטמד" - ישראל, יוון, קפריסין ומצרים - ומהווה משקל נגד גובר והולך לאיראן מחד ולטורקיה של ארדואן.