פרופ’ רות גביזון 1945־2020 / צילום: שלומי יוסף, גלובס
כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון, נמנתה על בכירי המשפטנים של ישראל. דרכיה הצטלבו יותר מפעם אחת עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק. בשנות ה-60 למדה הסטודנטית המצטיינת גביזון אצל ברק באוניברסיטה העברית. 40 שנה לאחר מכן, מנע ברק בכל כוחו את מינויה של גביזון לשופטת בעליון. התנגדותה הפומבית לאקטיביזם השיפוטי שברק דחף בכל הכוח, עלתה לה במשרה הרמה. גביזון הייתה בין הראשונים לזהות את המהפכה השיפוטית שהוביל ברק, וכתבה על כך ספרים ומאמרים. היא גם דיברה בגנות המהפכה בכלי התקשורת. גביזון התנגדה לתזה של ברק כי "הכל שפיט" וטענה כי הדבר יגרום לצניחה באמון הציבור במערכת המשפט.
● כלת פרס ישראל לחקר המשפט נפטרה: אביחי מנדלבליט ואיילת שקד נפרדים
החל משנת 2004 הוזכרה גביזון כמועמדת מובילה לתפקיד שופטת בעליון. היא זכתה לתמיכתה הבלתי מסויגת של שרת המשפטים דאז, ציפי לבני. אולם לרוע מזלה, הנשיא ברק התנגד למינויה. באופן חסר תקדים, החליט ברק להסביר בנאום פומבי מדוע הוא מתנגד למינוי גביזון לתפקיד הרם. כך הוא צוטט אז ב"גלובס": "האג'נדה של פרופ' גביזון לא נראית לי טובה לעליון. היא נוגדת את מה שהעליון צריך לעשות, ולעת הזו האג'נדה שלה לא ראויה לעליון".
ברק ציין אז כי "אף פעם לא שאלנו שופטים לגבי עמדותיהם. אלה דברים שהשופט לומד תודי הליכה. תמיד חיפשנו את המשפטנים הטובים ביותר. בעניין של גביזון, זה נשבר. היא מועמדת לא כי היא מוכשרת, אלא כי יש לה אג'נדה. זה כשלעצמו לא טוב, זו לא השיטה. כשבא אדם ומציג אג'נדה, הוא אונס אותי, שלא ברצוני, לנקוט עמדה לגבי האג'נדה שלו". בהמשך התנצל ברק על ניסוח דבריו, וטען כי גביזון היא דווקא חברה טובה שלו וכי דעותיה לגיטימיות. אולם לדעתו אדם שעסק בפובליציסטיקה, צריך לעבור צינון לפני שימונה לכהונה שיפוטית, בלי קשר לדעותיו לגופן".
אולם לא כולם האמינו להסבריו של ברק, כולל גביזון עצמה. ב-2016 כתבה גביזון פוסט בפייסבוק המתייחס לווטו של ברק על מינויה. בין היתר, כתבה כי "אני ראיתי בזה תמיד לא רק תעודת כבוד גדולה, אלא גם מחמאה אדירה. אז מה אם הייתה לי אג'נדה? אפשר להעלות על הדעת אדם בכיר כמוני שעוסק בתורת משפט ושפיטה שלא תהיה לו מישנה בעניינים של משפט ושפיטה? לברק עצמו לא הייתה אג'נדה מאוד מובהקת? ונכון, תמיד האמנתי שאזרח טוב צריך לא לפעול רק בדלת האמות של האקדמיה אלא לפעול גם במרחב הציבורי. אז אולי הבעיה לא הייתה רק האג'נדה שלי - שלא היה ברור בדיוק מה היא ולמה היא לא טובה בעת ההיא לביהמ"ש - אלא ההערכה שאני אצליח לאתגר מבפנים כמה מושכלות יסודיות של ביהמ"ש, שאציג חלופה משמעותית למהותה של שפיטה? נהניתי לחשוב שנשיא העליון חשב שיש לי יכולות כאלה".
אמנה לסוגיית דת ומדינה
בינואר 2003 חתמה גביזון יחד עם הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, על אמנת גביזון-מדן. האמנה נקראה "מסד לאמנה חברתית חדשה בין שומרי מצוות וחופשיים בישראל". מנסחי האמנה ביקשו להניח תשתית משפטית והלכתית שתסדיר פעם אחת ולתמיד את הסוגיה הרגישה והנפיצה בישראל, סוגיה שממשלות נפלו וקמו בגינה - סוגיית דת ומדינה. השניים נשאו ונתנו בינם לבין עצמם במשך שלוש שנים כדי לגבש פשרה בשאלת חוק השבות, גיור וקבלת אזרחות; מעמד אישי: נישואין וגירושין; שבת; כשרות; קבורה; מעמד הכותל המערבי ונושאים רגישים ונפיצים נוספים.
האמנה שמחזיקה 300 עמודים, נפתחת בהצהרת השניים כי האמנה נוצרה "במטרה לקדם את הסולידריות היהודית ואת תחושת האחדות ושותפות הגורל בין מרכיביו השונים של העם היהודי בכלל, ובמדינת ישראל בפרט, ואת הכבוד לכל אחד ממגזריו ומאמונה גמורה בשני העקרונות - שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, על המשתמע מכך, ושמדינת ישראל היא מדינה שהשוויון לכל אזרח והכבוד המלא לזכויותיו כאדם הם נשמת אפה".
לאורך השנים בנתה גביזון בנתה חומת ברזל בין חייה האישיים שאותם נהגה להצניע, לבין הגותה ודעותיה שאותן נהגה לפרסם מעל כל במה. באורח נדיר, בפתח אמנת גביזון-מדן פתחה המשפטנית הבכירה צוהר לחייה האישיים. "הארץ הזו היא ביתי. אין בי יסוד של התמרדות או התנערות כלפי הדת, כלפי משפחה דתית או כלפי ממסדים דתיים, לטוב ולרע. אין בי אשמה כלפיהם ואף לא כעס", כתבה. "הבחירה שלי בחילוניות היא בחירה ערכית מודעת. אינני מרגישה נחותה כלפי הדתיים ואינני מרגישה מאוימת על ידיהם, ברמה האישית. היהודיות שלי אינה חדשה ואינה מסופקת. כמוה גם הארץ-ישראליות שלי".
הראיון שעורר סערה בכנסת
בנובמבר 1999 נערך בעיתון "הארץ" ראיון עם גביזון שהוביל לדיון סוער במליאת הכנסת תחת הכותרת: "מערכת המשפט ואכיפת החוק והראיון עם פרופ' גביזון". מדהים לקרוא את דבריה של גביזון בשלהי המילניום הקודם, שנראים כאילו נאמרו בימים אלה ממש, למעלה משני עשורים לאחר מכן. כך, למשל, התייחסה גביזון לשאלת האכיפה הבררנית. גביזון אמרה אז כי "אני מכירה את האנשים במערכת ויש לי אמון בתום לבם ובמקצועיות שלהם. אני לא חושבת שהם פועלים משיקולים זרים או מרצון להגן על עצמם. אבל אני חושבת שהם לא מגלים די רגישות לאפשרות שהעובדה שהם מעורבים בעניין מסוים, עלולה להשפיע על שיקול הדעת שלהם".
גביזון נתנה דוגמה שנראית אקטואלית במיוחד: "הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בהחלטות להעמיד לדין את עו"ד דרור חוטר-ישי (לשעבר ראש לשכת עוה"ד, א' ג') על התבטאויות פוגעות כלפי שופטת. אני חושבת שלא יכול להיות שמערכת שלגמרי סובלנית וסלחנית כלפי התבטאויות חריפות ביותר כלפי אנשים בתפקידים רגישים, כמו ראש ממשלה ושרים, נהיית כל כך רגישה להשפעה האפשרית של כל ביטוי ביקורתי הנוגע אליה. זה דבר שעל פניו מעורר חשד, כי מערכת שמגינה על עצמה היא מערכת שחשודה בעיני הציבור". לדברי גביזון, "לטובת המערכת עצמה, חייבים להפיג את החשדות האלה - ואת החשדות האלה אי אפשר להפיג כל עוד המערכת מפגינה יחס כל כך צדקני כלפי עצמה".
התנתקות מהאגודה לזכויות האזרח
גביזון נמנתה גם על מייסדי האגודה לזכויות האזרח, כיהנה כיו"ר האגודה ובהמשך כנשיאתה. אולם ברבות הימים התרחקה מהאגודה וטענה כי היא מתערבת יתר על המידה בנושאים פוליטיים ונוקטת בעמדות רדיקליות. מנגד, באגודה טענו כי דווקא גביזון החלה להיצמד למיינסטרים הישראלי, שלדעת האגודה הינו בעל מאפיינים לאומניים ואף גזעניים.
מנהל המחלקה המשפטית של האגודה פרסם בדף הפייסבוק שלו כי "ב-19 השנים שאני באגודה לזכויות האזרח פגשתי בכמה צמתים את פרופ' גביזון, ממייסדות האגודה, אינטלקטואלית מוערכת ואישה אהובה על ידי רבות ורבים. עם כניסתי לתפקיד קיבלתי את המקראה 'זכויות האדם והאזרח בישראל', שגביזון ערכה. מאז, מצאתי עצמי נדרש להסביר שוב ושוב שהיא כבר אינה באגודה, דרכה אינה עוד דרכנו ואני מסתייג מדבריה ומפעולותיה.
"כך, למשל, כשהשתתפתי יחד עימה בישיבת ועדה של הכנסת, שבה תמכה בהקמת יישובים ליהודים; כך כשפרסמה עמדות נגד התאזרחות בישראל של בני משפחה פלסטינים; וכך כשהוגשה לביהמ"ש המחוזי בב"ש חוות דעת שחיברה במיוחד, ולפיה ראוי לא לשלב ילדי מבקשי מקלט במערכת החינוך הרגילה עם ילדים ישראלים. זו הייתה פעם אחת יותר מדי שבה האגודה נדרשה באופן פומבי, בהודעה שהגישה לביהמ"ש, להתנער מעמדותיה של גביזון". לדבריו, "גביזון אכן פעלה משך שנים למען זכויות האדם, אבל לימים גם נגדן".
פרו' רות גביזון
נולדה בירושלים, נצר למשפחה מהיישוב הספרדי הישן בעיר. גדלה בחיפה ● בעלת תואר ראשון במשפטים ותואר ראשון בכלכלה ופילוסופיה מהאוני' העברית ● התמחתה בבית המשפט העליון אצל השופט בנימין הלוי. המשיכה ללימודי תואר שני במשפטים באוני' העברית, וב-1975 קיבלה תואר דוקטור בפילוסופיה של המשפט מטעם אוני' אוקספורד ● קיבלה תואר פרופסור ב-1984, ועסקה משפטית וציבורית בתחום זכויות אדם ואזרח בקתדרה ע"ש חיים כהן לזכויות האדם, באגודה לזכויות האזרח, במרכז מינרווה לזכויות אדם ובגופים רבים נוספים ● הייתה שותפה לכתיבת אמנת גביזון-מדן להסדרת יחסי דת ומדינה ● הייתה חברה בוועדות ציבוריות רבות, ובין היתר בוועדת שמגר ובך לבחינת מעמד ודרך מינוי היועץ המשפטי לממשלה ● זכתה לפרסים רבים, בהם פרס צלטנר למחקר משפטי; פרס א.מ.ת. למשפטים ומדע המדינה; פרס חשין לחוקר בכיר על מצוינות אקדמית במשפט; ופרס ישראל לחקר המשפט