זכות ההפגנה היא אובר-רייטד. לא רבים יודעים אבל אנחנו לא במאה ה-18. עכשיו כבר מותר לגלות שיש היום שלל אמצעים להביע מחאה ציבורית נגד רשויות השלטון וגופים אחרים. יש פייסבוק לייב, טוויטר, טלגרם, יו-טיוב, יש ערוצי טלוויזיה ורדיו, ועוד ועוד. אם אדם רוצה שישמעו אותו, יש לו אין ספור אפשרויות. הפגנות המוניות בתוך שטח אורבני צפוף, ערב אחר ערב, לילה אחר לילה, לא נועדו להשמיע קול, הן נועדו להכריח את הציבור לשמוע. אבל זכותו של הציבור לא לשמוע.
הרס מרקם החיים והפיכת שכונה שלווה ל"וודסטוק של שנאה" כמו שהגדיר את ההפגנות אראל סג"ל או "מרי אזרחי נגד הסיאוב של שלטון נתניהו" כמו שיגדירו זאת בעיתון "הארץ", הוא אקט בלתי מידתי.
זכות ההפגנה היא זכות יסוד כחלק מחופש הביטוי. אך כך גם הזכות לשלווה ושקט מינימלי. מי שבחר להתגורר בשכונת כפר גנים בפתח תקווה, בשכונת רחביה בירושלים או במושב חרות - לא התכוון לגור בצומת מסובים או במחלף השלום.
כל אדם שרוצה שישמעו אותו, הדרך פתוחה בפניו בשלל הדרכים. כלי התקשורת מבקרים את השלטון בכל יום, כל היום, ונותנים יד מלאה פתוחה וגדושה למוחים נגד נתניהו. אם אנשי "קריים מיניסטר" רוצים למחות נגד נתניהו, הם לא חייבים לעמוד בכיכר העיר כמו ביוון העתיקה.
ההפגנות לא מבקשות להשמיע קול, ההפגנות דורשות שנשמע את הקולות ואת הלפידים. ומה אם אני לא רוצה לשמוע? תארו לכם שגונן בן יצחק היה מתקשר לכל אחד מקוראי הטור הזה 50 פעמים 4 ערבים בשבוע ומנסה לשכנע אותם שביבי מושחת וצריך ללכת הביתה. ברור שהיה מוגש נגדו כתב אישום בגין הטרדה. אז באיזה עולם הוא יכול להגיע עם עוד 15 אלף אנשים ולחרפן מדי ערב תושבי שכונה ירושלמית, שאין להם לאן לברוח, לא יכולים לנתק את הטלפון ושסגירת חלונות הבית לא תעזור? לחבורת קריים מיניסטר קיימת הזכות להשמיע, אך לציבור אמורה להיות הזכות לא לשמוע.
פסק הדין של בג"ץ מקדש לטעמי בצורה מוגזמת את זכות ההפגנה. גם חופש העיסוק הוא ערך יסוד בישראל. האם יעלה על הדעת שיתאפשר לפתוח מיזם חתונות בלב שכונת מגורים, אליו יגיעו 15 אלף אנשים מדי ערב?
אישית, אני מיציתי את תחום ההפגנות ב-2005. לא מאמין בחרטא הזו, היא נראית לי מיותרת. הדרך להשפיע לא עוברת בהפגנות והן בסך הכל שסתום ופורק לחץ. גם הפגנות 2020 נגד נתניהו, לא עוזרות כלום. למרות הסיקור המסיבי בכלי התקשורת, נתניהו לא ניזוק מהן אלא בדיוק להפך.
15 אלף מפגיני שמאל לא מבטאים התעוררות ציבורית חדשה, שלא באה לידי ביטוי בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. ההפגנות (המשונות למדי, בחלקן) מחזקות אותו בבייס הפוליטי שלו, והמפגינים שצועקים צדק לאיאד ודי לכיבוש הם לא בדיוק קהל בוחרי הליכוד, וכך גם המפגינות המתערטלות על סמלי המדינה או תחת כל עץ רענן.
אבל השאלה אם ההפגנות עוזרות לנתניהו או מזיקות לנתניהו אינה רלוונטית. הנקודה היא שמדובר בפגיעה בלתי סבירה ובלתי מידתית בכל תושבי השכונה, ובתקופת הקורונה בכל אוכלוסיית המדינה.
בעשור האחרון זכות ההפגנה קיבלה מעמד עליון, אפילו מעל החובה לשמור על החוק. מפגינים, מכל סיבה שלא תהיה, הרשו לעצמם לחסום כבישים ועורקי תחבורה ראשיים, כדי לסחוט את הממשלה לבצע פעולות או להימנע מפעולות אחרות. המשטרה והפרקליטות לא נקטו ביד ברזל נגד פורעי חוק אלה, ולמען האמת לא זקפו אצבע קטנה כדי להפסיק את הבריונות. ההפגנות הרועשות של גונן בן יצחק וחבריו הן המשך ישיר לפרובוקציות קודמות שלו. כמו למשל שהחליט לפוצץ מסיבת עיתונאים של מפלגת "הימין החדש" בסוף 2018.
נכון שבנימין נתניהו הוא דמות ציבורית ונכון שביתו בבלפור הוא המעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל. ואף על פי כן, פסק הדין של בג"ץ שאיפשר להפוך את הרחובות סביב ביתו לתחנה המרכזית הוא פסק דין שגוי ומזיק. לא מזיק לנתניהו, אלא מזיק לתושבים על לא עוול בכפם.
אם הייתי מחוקק בכנסת, הייתי מסדיר אחת ולתמיד את נושא ההפגנות. הייתי קובע להפגנות גבולות ומאזן עם זכויות נוספות, ובעיקר הייתי מעדכן אותן למאה ה-21. כמו שאני מכיר את 120 חברי הכנסת שלנו, אף אחד מהם לא ירים את הכפפה.
הכותב הוא כתב משפטי ב"גלובס"