דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. פעם חלמתי להיות משורר, אבל די מהר גיליתי שאין לי את זה. מאז אני מחפש את השירה בכל דבר, אוסף משפטים יפים ומחלק לעצמי נקודות בגרסה פרטית של משחק המציאות הרבודה פוקימון גו, ובכל מקום אפשר למצוא. השבוע התחבאה לי השירה בתוך סוגריים (מתאים לה), בכתבתו של עמיתי ב"גלובס" גיא בן סימון, שעסקה במיתון אליו נכנסה כלכלת ישראל.
מיתון, כתב בן סימון, "מוגדר כשני רבעונים רצופים של צמיחה שלילית", והוסיף כי במונחי רמות התוצר, ההתכווצות במשק "מחזירה אותנו אחורה לרבעון הרביעי של 2016 (במונחים ריאליים מנוכי עונתיות)".
"במונחים ריאליים מנוכי עונתיות". יופי של משפט. נכון שעל פניו אפשר לטעון שמדובר באנטי שירה; בסופו של דבר מדובר בהסתכלות יבשה, קרירה ומנותקת על העבר, תוך התעלמות מהתנודות הקטנות של היומיום, והלוא מהי שירה אם לא תשומת לב לתנודות הקטנות של היומיום. והרי מהו אדם אם לא היומיום. אדם בלי יומיום זה ים בלי גלים; אין דבר כזה.
אבל אם נותנים למשפט עוד רגע, מתגלה יופיה של שירה אחרת, פנטסטית יותר. במקום לנסות להבין אותו, נעים פשוט להסתכל עליו, כמו על עץ שהאור והצל והרוח מציירים יחד פרצופים על העלווה הירוקה, ורוח שנושבת בין המילים מערבלת אותם לכדי מונחים עונתיים מנוכי ריאליה. והקיץ הזה, מוכרחים להודות, מנוכה לגמרי מריאליה. כולו ספק חלום.
"ההתכווצות במשק מחזירה אותנו אחורה לרבעון הרביעי של 2016 במונחים ריאליים מנוכי עונתיות". הניסיון הנואש של הכלכלה להשוות בין המספרים לחיים נוגע ללב כמו שיר כמיהה לעולם שכבר לא קיים: "חזרנו אחורה לרבעון הרביעי של 2016, במונחים ריאליים מנוכי עונתיות" - לא יודע מה איתכם, לי זה נשמע כמו תפילה חרישית. לו רק ניתן, לו רק ניתן, הייתי עושה זאת מזמן, ואפילו בלי לבדוק מה בדיוק היה ברבעון הרביעי של 2016. בטוח שהיה יותר נחמד מעכשיו, אבל כולנו יודעים טוב מאוד שאי אפשר לחזור לאחור.
ויותר מזה: בואו ננשום עמוק וניקח כל אחד רגע עם המחשבה, שהנתונים והטבלאות שיתפרסמו בעוד כמה שנים ישטיחו לגמרי את כל התנודות והמהמורות והסערות העונתיות שאנחנו עוברים ברבעון הזה ממש. בשבילנו זה לא רבעון, זה החיים, אבל כל זה יתפוגג כמו ספינת מפרש בחשיכה, כמו חלום עם הזריחה.
קשה לחשוב על זה, נכון? סימן שזו שירה.
ב. כבר שכחתי שחלמתי להיות משורר, אולי גם זה היה חלום, אבל השבוע מצאתי את השירה גם בהתפטרות בשידור חי של מגיש הטלוויזיה הלבנוני ויסאם עוראבי, ששפך קיתונות של בוז וזעם על הפוליטיקאים של ארצו. "המדינה הפכה לבית קברות לחלומות", אמר. בית קברות לחלומות.
איך אפשר לשמוע את המילים ולא לדמיין את עצמך פוסע לבד בשבילים הריקים של בית הקברות בין המצבות השותקות. אין הרבה. הנה אחת: פ"נ החלום להיות משורר. אני מניח אבן קטנה וממשיך. הנה עוד אחת: פ"נ החלום על פסיעה לבד בשבילים הריקים של בית קברות לחלומות. אני מניח אבן קטנה ופונה אל היציאה. בסוף כל בית קברות הוא בית קברות לחלומות, לא?
מה כל החלומות האלה, תשאלו? כי השבוע קראתי על מכשיר בשם דורמיו (Dormio) שפותח במעבדת המדיה של MIT, מקום רציני לכל הדעות. לטענת החוקרים מהווה המכשיר הזה פריצת דרך בתחום החלומי ביותר בחקר החלומות - להשפיע על החלומות, לכוון אותם.
החוקרים בנו מה שהם מכנים "אינקובטור של חלומות ממוקדים" (Targeted Dream Incubation); מכשיר לביש, שמודד ומתעד את נתוני הגוף ויודע לזהות את השלב ההיפנוגוגי בשינה; שלב התחלתי יחסית, בו אנחנו כבר יכולים לחלום אבל עדיין שומעים קולות חיצוניים. אחד השלבים הכי מקסימים ומסתוריים בלהיות אדם.
דורמיו משמיע אותות המתוזמנים לשלבי השינה וחוזרים על מידע ספציפי החודר לחלום ויכולים ממש להנחות החולם בזמן אמת. עשרות נבדקים עברו את התהליך ונראה שאכן, הצליחו להשתיל להם חלומות; גם אני יכול לדווח על הצלחה, רק קראתי על דורמיו וכבר הוא בחלומות שלי.
אני בטוח שלאנשי MIT כוונות טובות, אבל בחייאת, לא מספיקה לכם המתקפה המשולבת והבלתי פוסקת על כל החושים שלנו בזמן שאנחנו ערים, שאתם צריכים לשלוח ידיים גם אל השלב המתוק והתמים שבו המוח והגוף כמו נפרדים על רציף של תחנת רכבת דמיונית, זה נוסע צפונה וזה פונה מערבה. גם אתה על הרציף, מנפנף לשני הכיוונים ועולה מבולבל על שתי הרכבות. גם לשם הייתם צריכים לדחוף חיישן? גם ככה השתלטתם על הכול. תנו רגע אחד לבד, לעזאזל!
על זה בדיוק דיבר החבר ניטשה, שמת השבוע לפני 120 שנה והכיר מצוין את הרגע המדובר: "האם מכירים אתם את בהלת הנרדם?", שאל: "חיל ורעדה אוחזים אותו עד בהונות רגליו: הנה הקרקע נשמטת מתחתיו, והחלום מתחיל". באמת מפחיד להירדם כשכל רגע יכולים לקחת לך את החלום. ובהלת הנרדם היום גדולה לאין שיעור מבהלת הנרדם אז: היום אתה אפילו לא יודע אם זה החלום שלך שאתה חולם.
ג. ובכלל, את המציאות פתרתם שאתם באים לנו לחלומות? מה אתם רוצים מאיתנו ולמה לא תדחפו את החיישנים שלכם למציאות ותנסו לשנות אותה קודם, הא? או שאתם גיבורים גדולים עלינו רק כשאנחנו שוכבים במיטה בחושך? דווקא על הרגע הזה התיישבתם?
בואו נראה אתכם מזהים לא את הרגע המתוק של לפני ההירדמות אלא את הרגע הנורא של לפני התפרצות עצבים ואלימות, למשל. זה היה מביא קצת יותר תועלת לעולם מלהדביק עלינו עוד מכשיר כשאנחנו ישנים.
אפשר לומר שאני באווירה חלומית משהו, כי השבוע הוא שבוע מוזר בשבילי; אני בפער בין תאריכי הלידה שלי, העברי והלועזי. באחד מהם אני כבר בן חמישים ובשני עוד לא, כמו בסוג של שלב ההיפנוגוגי; עוד לא בן חמישים אבל כבר לא בן ארבעים ותשע. חולם, אבל עוד שומע קולות מבחוץ.
בכל מקרה, אני מעדיף את המציאות; באחד מהימים בשבוע שעבר, תגידו אם גם לכם היה יום כזה, צעדתי בצהרים בוואדי ערא עם אמהות ערביות נגד האלימות בחברה הערבית, ובלילה ישבתי בפתח תקווה על קערות צ’ולנט עם אנשי תקשורת חרדים במסעדה עם השם הכי טוב בעולם: "שאבעס מלאבס". השעה היתה כמעט שתיים בלילה כשיצאנו, הלומי קישקע, אל רחוב הרצל.
פתאום יכולתי לראות הכול בבת אחת. את כל הדרכים והצמתים והפניות שהובילו אותי אל הרצל פינת מונטיפיורי, פינה שאני מכיר טוב כל כך מילדותי. שכחתי לגמרי שהשארתי שם חתיכה מהלב שלי לפני כל כך הרבה שנים, והופתעתי שהיא עוד שם. הרמתי את החתיכה מהרצפה והכנסתי אותה למקומה. ירדנו לכיוון פלאפל חתוכה ולרגע אחד קצר יכולתי לראות את החיים במונחים ריאליים מנוכי עונתיות, מתכווצים ומתרחבים ומתפצלים ומתחברים, וזה היה בסדר גמור. כמובן שלא היה עלי חיישן שיתעד את כל מה שקרה, תצטרכו לסמוך עלי שהכול היה או לא היה.