מייקל ריץ’, מנכ”ל ונשיא מכון המחקר היוקרתי ‘תאגיד ראנד’ / צילום: דיאנה בולדיין
בשנים האחרונות כבר התרגלנו למונחים כמו "עידן פוסט אמת" ו"עידן פוסט עובדות", עד כדי כך שנראה שזו המציאות החדשה שבה אנחנו חיים, וזה מה יש. עבור מייקל ריץ', נשיא ומנכ"ל תאגיד ראנד, אחד ממכוני המחקר הנודעים והמובילים בארה"ב, מדובר בעניין מדאיג מאוד. הוא לא היה רוצה שנתרגל למונחים האלה. הוא היה רוצה שנילחם על האמת.
יותר מזה. בעיניו, המונחים האלה לא מאבחנים נכון את התופעה. אין פה עידן חדש. יש פה תהליך, שאותו הוא מכנה "דעיכת האמת" (או Truth Decay), שצריך ואפשר להפוך את כיוונו. "יש הרבה אזורים שבהם ראיתי את המגמה ההפוכה. אנחנו עובדים הרבה עם הצבא, ושם יש שימוש יותר ויותר אינטנסיבי בנתונים ויותר תחכום אנליטי. זה נכון ברפואה, בחקלאות, בפילנתרופיה. אני אוהד גדול של בייסבול אמריקאי, ויש פוקוס גדול על נתונים ואנליטיקה באתלטיקה".
באמת נהוג להגיד בימינו ש"נתונים הם הזהב החדש".
"בדיוק. ורק במישור החשוב מאוד של שיח ציבורי וקביעת מדיניות ציבורית - נראה שהדברים הולכים בכיוון השני. דעיכה היא תהליך, וחשבתי שאם אנחנו הולכים להפוך את הכיוון שלו, אנחנו צריכים להבין איך הוא התחיל, איך הוא האיץ, איך הוא התנגד למאמצים לעצור אותו. והחלטתי שראנד תוביל בכך".
ריץ' מזהה כאן סכנה לא רק לגוף כמו ראנד, שכל ההצדקה לקיומו מבוססת על עובדות וניתוח אובייקטיבי, אלא גם לחברה כולה. בעיקר, הוא חושב שמעמדה המתערער של האמת הוא איום הרה גורל לדמוקרטיה. והוא חושב ככה זה תקופה. הוא מתריע על "דעיכת האמת" עוד מ-2005, וביתר שאת בשנתיים האחרונות.
נכון, כבר היו בעבר תקופות שבהן העובדות נדחקו הצידה והאמון במוסדות הציבוריים היה בשפל. אבל הפעם, אומר ריץ' בראיון ל"גלובס", בשיחת וידיאו מסנטה מוניקה קליפורניה, יש הרבה יותר על כף המאזניים. מחיר הטעות פשוט גדול יותר. דוגמה אחת שריץ' נותן לקוחה מהמישור הביטחוני, שהוא תחום מרכזי עבור ראנד. בימינו, אם אתה מעריך לא נכון את היכולות של האויב שלך, זה הרבה יותר מסוכן מבעבר. היכולות פשוט הרבה יותר קטלניות. אבל דווקא הדוגמה השנייה שריץ' נוהג לתת בשנים האחרונות לסכנה שבדעיכת האמת הפכה פתאום לרלוונטית במיוחד, לנוכח מגפת הקורונה: התפשטות מחלה מדבקת.
להבדיל מבעבר, מסביר ריץ', מחלות מדבקות מתפשטות מסביב לעולם באופן מיידי - וזה הופך טעויות שיפוט לגבי מגפות להרבה יותר מסוכנות. "והיום אנחנו יכולים לראות חוסר הסכמה לגבי עובדות בסיסיות שנמצאות בקונצנזוס המדעי; טשטוש של הקו בין דעה לעובדה, ולא רק בתקשורת אלא גם אפילו בהכרזות ממשלתיות רשמיות ובמסיבות עיתונאים; זינוק במספר הדעות יחסית לעובדות ולממצאים מדעיים, בעיקר בגלל הרשתות החברתיות; וכל זה על רקע רמת האמון הנמוכה ממילא במוסדות. זה כמו 'סערה מושלמת' של גורמים שמתלכדים במגפה והופכים את ההשלכות של דעיכת האמת לממש רציניות, ובמקרה הזה - לקטלניות".
לפחות כאן בישראל הרושם הוא שגם כשמסכימים על העובדות, מתקשים ליישם מדיניות שמבוססת עליהן.
"כאן נכנס לתמונה נושא הקיטוב, לפחות בארה"ב. אני לא מומחה לישראל ולא רוצה לדבר עליה. אבל בימינו יש בארה"ב הבדלים מפלגתיים כל כך חדים, עד שגם על האפקטיביות של מסכות מסתכלים בהתאם לקווים מפלגתיים. תומכים של מפלגה אחת רואים את יכולת המניעה של מסכות באופן אחד, ותומכים של המפלגה השנייה רואים אותה אחרת לגמרי. לאור העובדה שאנחנו צריכים לחכות שיפתחו חיסון או טיפול במחלה, הסכנה שאנשים לא יסמכו על חיסון מאושר, כשזה יגיע, היא אפשרות מבעיתה. זה עלול להיות התוצר האולטימטיבי של תהליך בן שני עשורים של דעיכת האמת".
תאגיד שקם כדי להתמודד עם האיום הסובייטי
כדי להבין את המקום המיתולוגי שתופס תאגיד ראנד בחיים הציבוריים באמריקה אפשר לחזור לאחת מפסגות הקולנוע האמריקאי במאה ה-20: "ד"ר סטריינג'לאב", הקלאסיקה של סטנלי קובריק משנת 1964, שיא המלחמה הקרה. ד"ר סטריינג'לאב, הגאון המטורף שמוביל לאפוקליפסה גרעינית, מזכיר בסרט את המחקר של "תאגיד בלאנד" על מכונת יום הדין, נשק ההרתעה האולטימטיבי שישמיד את העולם. מי שנתן לקובריק את הרעיון הוא הרמן קהן מתאגיד ראנד, אחד מאבות האסטרטגיה הגרעינית של ארה"ב, שדמותו של סטריינג'לאב הייתה מבוססת בחלקה עליו.
תאגיד ראנד נוסד ב-15 במאי 1948 ("יום אחרי מדינת ישראל") בסנטה מוניקה, כגוף מחקר ופיתוח אזרחי שנועד לסייע לחיל האוויר האמריקאי בגיבוש ההתמודדות עם האיום הסובייטי. העשורים המוקדמים היו תקופה הזוהר של ראנד, שבמהלכה עבדו בו, או היו מקושרים אליו, שורה של זוכי פרס נובל, כולל ענקי כלכלה כמו קנת ארו, פול סמואלסון ואפילו ישראל אומן. ג'ון פון נוימן, אבי תורת המשחקים, שלקח חלק גם ב"פרוייקט מנהטן" לפיתוח פצצת האטום, ייעץ גם הוא לתאגיד. תחומי העיסוק של ראנד, שהיה באותן שנים גוף אפוף מסתורין, התפרסו אז בין היתר על נושאים כמו כוח אווירי, מחשוב ותכנות, מסע בחלל, תורת המשחקים וגם ניתוח הנהגת ברית המועצות.
"ראנד נוסד כדי להבטיח שההחלטות הכי חשובות, שמשפיעות על הכי הרבה אנשים ומערבות הכי הרבה משאבים ציבוריים, שמשפיעות על אמון הציבור והביטחון שלו במוסדות הרשמיים - יתקבלו עם הראיות הכי טובות שאפשר", אומר ריץ'. "אפילו כשאנחנו צריכים לאסוף את הראיות האלה בעצמנו, או להמציא שיטות לנתח אותן. ואנחנו מנסים לעשות את זה על ידי שילוב המוחות הכי טובים, עם הטכניקות האנליטיות הטובות ביותר".
מאז הקמתו ראנד ונותר מכון ללא מטרות רווח, שמייעץ רק לממשלות ולתאגידים פילנתרופיים. עם השנים, תחומי פעילותו התרחבו גם לסוגיות של חברה וכלכלה. התאגיד גם השתרבב לאירועים שטלטלו את ארה"ב. "מסמכי הפנטגון", שהמחישו איך צמרת הממשל הסתירה מהציבור ומהמחוקקים פרטים על היקף המעורבות האמריקאית בוייטנאם, הודלפו ב-1971 על ידי ד"ר דניאל אלסברג, שעבד באותה תקופה בתאגיד ראנד, וקיבל גישה לעותק של המחקר שנשמר שם.
ריץ' עצמו היה בראשית שנות השבעים סטודנט באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, "שהייתה במובנים מסוימים מוקד הספקנות כלפי המוסדות הציבוריים". אבל גם אז, הוא אומר, חוסר ההסכמה לגבי עובדות והפרשנות שלהן היה פחות ניכר מהיום. הוא, בכל מקרה, נמשך לחזון של "שיפור חיי האנשים דרך מדיניות טובה יותר, בהתבסס על מחקר וניתוח. חשבתי לעצמי שככה הייתי רוצה שיפתרו בעיות". הוא הצטרף לראנד כמתמחה בקיץ, ועם תום לימודי המשפטים הצטרף למכון - שבו הוא עובד כבר 44 שנה. בתפקידו הנוכחי, כמנכ"ל ונשיא ראנד, הוא מכהן מאז 2011.
בגלגולו הנוכחי, אומר ריץ', ראנד הוא מוסד הרבה יותר בינלאומי - שמייעץ לממשלות מכל העולם וגם מעסיק חוקרים מ-50 מדינות שונות. ב-15 השנה האחרונות, ראנד פירסם גם שורת מחקרים הנוגעים לישראל, חלקם במימון פילנתרופי וחלקם גם במימון משרדי ממשלה - בין היתר בנוגע לשוק האנרגיה, לרפורמה במשטרה, לתכנון ארוך טווח במשרדי הממשלה, וגם בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני. כיום יש לתאגיד גם נציגה שיושבת בארץ, ד"ר שירה עפרון, ראש תוכנית ישראל בראנד.
"חוסר ההסכמה על עובדות בסיסיות מוביל לשיתוק"
רעיון דעיכת האמת החל להעסיק את ריץ' ב-2005, כשקיבל הצעה להרצות בפני קבוצת אנשי משפטים ופיננסים צעירים בלוס אנג'לס. אלה היו הימים שאחרי מלחמת עיראק, ואחרי המתקפה על הרקורד הצבאי של ג'ון קרי, המועמד לנשיאות בבחירות 2004, וריץ' בחר לדבר על "התפקיד המתמעט של עובדות וניתוח בחיים הציבוריים". באותו זמן, הוא אומר, הוא לא חשב על ההשלכות הרחבות יותר. "בכנות, הייתי מודאג רק לגבי ראנד. ראיתי סימנים שיש פחות הסתמכות על עובדות ועל ניתוח - וזה המודל העסקי של ראנד. בשנים שלאחר מכן הבנתי שיש לזה השלכות יותר רחבות, והתחלתי לדבר על דעיכת האמת כאיום לממשלות יעילות, ובסופו של דבר על כך שאני מאמין שזה איום לדמוקרטיה".
למה יש כאן איום לדמוקרטיה?
"אם אנשים לא מסוגלים להסכים על עובדות בסיסיות, זה שוחק את השיח. היכולת לנהל דיון משמעותי על נושא שלא מסכימים עליו הופכת לכמעט בלתי אפשרית. כשזה קורה בממשלות זה מוביל לחוסר תפקוד, לחוסר יכולת לגרום לדברים לקרות. לפעמים, כמו שאנחנו רואים בארה"ב, זה מוביל לשיתוק. האמון והביטחון במוסדות ציבוריים מרכזיים, שגם ככה נמוכים, נשחקים עוד יותר ומהר יותר. החשש הוא שאז אנשים מתחילים להתנתק מתהליכים שחיוניים לדמוקרטיה בריאה ומתפקדת. כבר ראינו ששיעור ההשתתפות בבחירות בארצות הברית נמצא באופן כללי במגמת ירידה".
ב-2016, בעקבות שיחה עם אחד התורמים של ראנד, התעוררה בריץ' התובנה שהגיע הזמן ללכת מעבר לאזהרות לגבי תהליכים. "החלטתי שראנד תעשה משהו לגבי זה - שאנחנו נוביל את הקרב על דעיכת האמת". בינתיים, המאמצים האלה הובילו בין היתר לספר שאותו פירסם ריץ' לפני שנתיים יחד עם ד"ר ג'ניפר קבאנו, בכירה בראנד, שבו הם מנסים לנתח את התופעה שהם מזהים, לזהות סיבות והשלכות, לדון בתקופות קודמות שבהן אפשר לזהות תהליכים דומים, וגם לגבש אג'נדה להמשך המחקר.
הגישה האנליטית ניכרת בשיחה עם ריץ'. לא מעט מהתשובות שלו מחולקות לסעיפים. כך למשל, הוא מזהה ארבע סיבות שונות לתהליך דעיכת האמת, שחלקן מחריפות בימינו: ההטיות הקוגניטיביות האנושיות שמוכרות לנו היטב; ההצפה במידע בעידן של ערוצי חדשות שמשדרים 24/7, וממלאים את הזמן בעיקר בדעות, ולצידם הרשתות החברתיות שמעצימות את המגמה; כישלון מערכת החינוך (לפחות האמריקאית) לעמוד בקצב השינויים ולטפח אוריינות תקשורתית וחשיבה ביקורתית; וגם הקיטוב החברתי, הכלכלי והפוליטי.
"כל הגורמים האלה עובדים יחד, ונוסף על כך יש דיסאינפורמציה. יש שחקנים שמסוגלים לנצל, לפעמים באופן אגרסיבי, את חוסר היכולת של רבים להבדיל בין עובדה לדעה, ולהחדיר דיסאינפורמציה. זה קורה באופן כללי וגם בהקשר למגפה עצמה".
ריץ' וקבאנו מזהים תקופות היסטוריות שבהן שינויים כלכליים וחברתיים, במקביל לשינויים בנוף התקשורתי, הובילו לתופעות דומות באמריקה. לקראת סוף המאה ה-19, אז התפתחה "העיתונות הצהובה", שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 ("העידן המוזהב" והשפל הגדול), שבהן התפתחו שידורי הרדיו, ושנות ה-60 וה-70, תקופת מלחמת וייטנאם, שבמהלכה הטלוויזיה הפכה למקור חדשות עיקרי. אבל בכל התקופות האלה, להבדיל מהיום, הם לא מזהים חוסר הסכמה יסודי לגבי עובדות בסיסיות.
ריץ' נותן דוגמה שממחישה את התופעה: "ב-20 השנה האחרונות הראיות המדעיות בנוגע לבטיחות ולאפקטיביות של חיסונים לילדים רק התחזקו. ועדיין, הביטחון בקרב הציבור האמריקאי לגבי בטיחות החיסונים ירד, ובאופן די ניכר. ומה שמעניין הוא שהירידה הזאת אינה לפי קווים מפלגתיים".
"להשתמש בטכניקות מתקופת המלחמה הקרה"
תאגיד ראנד, ריץ' מדגיש, הוא נטול זיהוי מפלגתי או אידיאולוגי. אני מעלה באוזניו תהייה מתבקשת: מה ארגון כזה אמור לעשות כשסוגיות שהן עניין מדעי ורפואי, כמו חבישת מסכות, הופכות לשאלות פוליטיות.
מצד אחד אתם גוף לא מפלגתי. מצד שני, אתם צריכים לבחור בצד של העובדות.
"ואנחנו עושים את זה, ומפרסמים, ועומדים מאחורי המחקר שלנו".
איך אתם מתמודדים עם הדילמה?
"דעיכת האמת היא סיכון ענקי לראנד, אבל גם הזדמנות ענקית וקריאה לפעולה. ניוט מינו, שהיה דמות מוכרת בזמן ממשל קנדי, שכיהן כראש ועדת הבחירות הפדרלית בתחילת שנות ה-60, וגם כיהן בעבר כיו"ר הדירקטוריון שלנו, הצביע בפניי על כך שראנד נוסד במקור כדי לעזור להתמודד עם האיום הקיומי של התקופה - הנשק הגרעיני שברשות הרוסים. והוא אמר שדעיכת האמת היא האיום הקיומי של זמננו. אני מאמין בזה, וזו גם המסקנה שלי. מוטל על ראנד לעשות את כל שביכולתנו להוביל את המתקפה האנליטית על התהליך הזה ולהפוך אותו".
איך עושים את זה בפועל? ריץ' מדבר על אסטרטגיה משולשת: קודם כול, להתמודד עם הנושא ישירות. "זה ידרוש חלק מהטכניקות וההתמדה שהפעלנו בזמן המלחמה הקרה. לפרק את האיום, ולהבין כמה תגובות מסוימות אפקטיביות". נדבך נוסף: להמחיש באמצעות תוצרי המחקר של ראנד שלגישה מוכוונת עובדות יש ערך. ולבסוף, "לאמן דור חדש של מנהיגי מדיניות שמשתמשים בראיות לפתרון בעיות ציבוריות", במסגרת תוכנית הדוקטורט של המכון.
אבל יש אתגר נפרד: לוודא שמקבלי החלטות, נבחרי ציבור, לוקחים את המחקר שלכם ברצינות, יודעים איך לקרוא אותו, או בכלל קוראים אותו.
"זה אכן אתגר. הייתי צריך להגיד קודם: אנחנו לא מאמינים שדעיכת האמת בארה"ב מוגבלת לקבוצה דמוגרפית מסוימת, היא לא מוגבלת לחלק מהמדינה שלנו, או למפלגה פוליטית אחת. זה הרבה יותר מערכתי. באופן מסורתי לראנד היו צרכנים ותומכים במפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית, וזה עדיין נכון היום. אבל ככל שאנשים נמצא באחד הקצוות, ככה הם יהיו פחות פתוחים להסתכל על הראיות. קיטוב הוא לא מגמה חיובית עבור קביעת מדיניות, פשרה, בניית קונצזנזוס - או עבור ארגונים כמו ראנד שמנסים להחליט בהתאם למה שהעובדות מכתיבות".
ומעבר לראנד? איך מתמודדים עם הבעייה שאתה מתאר?
"צריך להיות מאמץ לפחות בשלושה כיוונים. אחד הוא בדרך שבה מספקים מידע: משינוי הסטנדרטים המקצועיים לאספקת חדשות, דרך האופן שבו ארגוני מחקר מפרסמים ומתקשרים תוצאות מחקר, ועד לצורה שבה הממשלה מפיקה את המידע שלה. אנחנו עדיין עובדים על זה, אבל קו מקשר אחד חייב להיות שיפור באופן שבו מספקים את המידע בפועל.
"בנוסף, יש הצד השני, כלומר שיפור בדרך שבה אנשים ניגשים למידע, צורכים, קולטים ומשתמשים בו. אנחנו צריכים ללמד אנשים טוב יותר איך להכיר בהטיות הקוגניטיביות שלהם, ואולי לפצות עליהן, איך להבדיל בין עובדות ודעה, איך לאתר סטטיסטיקה מטעה ולהבדיל בינה ובין סטטיסטיקה מוצקה, איך להבין את התהליך המדעי, את האופן שבו ידע נצבר".
"והכיוון השלישי קשור לדיסאינפורמציה. להיות מסוגלים לסכל ניסיונות של שחקנים מזיקים, לעתים קרובות שחקנים זרים, לשבש את תהליכי קביעת המדיניות ואת התהליכים הדמוקרטיים באמצעות דיסאינפורמציה".
שני הכיוונים הראשונים נראים מאתגרים במיוחד.
"העידן הנוכחי של דעיכת האמת נמשך כבר שני עשורים, וייקח דור או יותר להפוך אותו. אבל אנחנו צריכים להתחיל עכשיו".