מלון הים האדום / צילום: תמונה פרטית
בין אם מדובר ב-30 גברים ובין אם בהרבה פחות, זהו אירוע מזעזע. גם אם הדברים שפורסמו מתוך חקירת החשוד ביום רביעי היו מוטעים והאירוע לא התרחש בדיוק כפי שפורסם - אונס קבוצתי של 30 איש הוא אירוע מטלטל והגיוני שהציבור יזדעזע.
חשוב שנבין כאן משהו. הזעזוע וההתגייסות הציבורית למקרה היא לא בגלל מה שקרה - כי אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק קרה - אלא בגלל מה שפורסם שקרה. הרעיון לפיו 30 גברים חיכו בתור כדי להיכנס לחדר שבו שוכבת נערה בת 16 שיכורה, הוא אירוע שחלקים בחברה החברה בישראל דורשים להבהיר שהוא חורג מכל נורמה חברתית מוסכמת ולכן אין לו מקום. עוד נחזור לזה בהמשך.
הזעם הזה מתרגם לשתי תופעות: מצד אחד, תמיכה בלתי מסוייגת בנערה, שאף באה לידיי ביטוי ביוזמות הד-סטארט למימון ההגנה המשפטית והשיקום שלה. מצד שני, שיימינג בלי ניימינג בשלב זה למשתתפים\לאנסים, שיימינג בלי ניימינג לקונספט לפיו יחסי מין מגיעים בילד אין עם חבר'ה, טלפון וסרטון שמופץ בוואטסאפ ולאתר פורנו, שיימינג למי שמצדיק את האירוע, מפחית את חשיבותו, מנצל אותו לאינטרסים השונים שלו ולמי שנמנע - על פי החשד - מלמנוע אותו.
הראשונה לחטוף את גל השיימינג היתה עורכת הדין עופרה סיבוני, פרקליטתו של החשוד הראשון שנעצר, ככל הנראה זה שנקב במספר 30. השיימינג הגיעה בעקבות דבריה על הנערה, כי "לחלק מהם היא קראה", "אף אחד לא ראה בכך בעיה" ו"אף אחד לא צעק הצילו". אמירות אלו אולי יכולות להועיל באולם בית המשפט אבל בבית המשפט הציבורי שמתנהל ברשת הן התקבלו בזעם.
יהיה מי שיטען, שזה לא הוגן שדברים מתוך בית המשפט יוצאים החוצה לרשת, שהרשת שופטת בחומרה ושלא ייתכן בכלל שלהמון יש זכות להביע דעה בנושא כל כך מסובך - במיוחד כשפרטיו עדיין לא ברורים. הבעיה עם הטיעון הזה הוא שהוא לא מעכל את העובדה שהמציאות השתנה ובמציאות החדשה לאמירות כאלו אין מקום גם לא בבית המשפט.
ישנן מספר דרכי התמודדות עם שיימינג. אחת מהן היא ניהול מוניטין, ובניסוח אחר: "השכחה". הרעיון שעומד בבסיס דרך התמודדות זו הוא העמסה של מידע באופן שדוחק את המידע הלא רצוי למעמקי הזיכרון - שלנו או של גוגל - והטענת זיכרונות חלופיים. במקרה של עו"ד סיבוני זה יקרה באופן אוטומטי, כשייעצרו עוד חשודים ועורכי הדין שלהם יתבטאו אף הם. עם זאת, ראוי לציין, כי זה תלוי בתוכן הדברים ובפרמטרים נוספים.
הכחשה וניתוק טלפונים לעיתונאים
האימג'ים שמדמים תור של 30 גברים והציפו את הרשת, הציפו גם את השאלה מדוע אף אחד לא זיהה התרחשות חריגה ולא מנע את האירוע - שאלה שהציפה את האחריות האפשרית של המלון, שבו התבצע לפי החשד אירוע האונס. בנקודה זו היו שתי גישות: זו של המשטרה, שפרסמה - און רקורד ולאחר מכן, אוף רקורד - כי מדובר במלון הים האדום באילת, וזו של המלון, לפיה לא קרה כלום במלון.
טבעי שהמלון יחשוש למוניטין שלו, אבל בדיוק מהסיבה הזו כדאי לשקול היטב את התגובה לסיטואציה מסוג זה - סיטואציה שבה לדברי המשטרה 30 גברים אנסו צעירה באחד מחדרי המלון. תגובה בסגנון "מלון הים האדום מביע זעזוע עמוק מהמקרה הבלתי נתפס ומשתף פעולה מלאה עם משטרת ישראל. אנו תומכים במיצוי מלוא חומרת הדין עם המעורבים, החקירה כרגע בעיצומה ואנו נסייע בכל דבר שיידרש מאיתנו", והורדת פרופיל למשך מספר ימים הייתה מאפשרת למלון התמודדות טובה יותר אבל זה לא מה שקרה בדיוק.
התגובה המצוטטת מעלה אכן פורסמה על ידי המלון, אבל באיחור של יומיים ולאחר שהוא הצליח לעשות כמעט את כל הטעויות בדרך. זה התחיל בהכחשה וניתוק טלפונים לעיתונאים - התנהגות שמשכה את כלי התקשורת לתהות על קנקנו של המלון, כשב"הארץ" אף שלחו את הכתב אלמוג בן זכרי למלון והוא חזר עם התובנה לפיה, "במלון שבו היתה בת ה-16 משתכרים עשרות נערים מדי לילה ולאף אחד לא אכפת".
ההמשך היה בראיונות לשלושת ערוצי הטלוויזיה, תוך העברת המסר לפיו, במלון לא הבחינו בהתרחשות חריגה, שלבם עם הנאנסת ושמה שקורה להם לא הוגן. גם אם לא זו היתה הכוונה, הסאב-טקסט שעובר לצופים הוא שאנחנו (המלון) הם המסכנים באירוע הזה. המסר הזה מתחבר להכחשה ולניתוק הטלפונים.
ברשת: עסקים מחפיצים כרגיל
אפשר לומר, בהכללה כמובן, שמשום גילם, באי המלון לא נוהגים לקרוא "הארץ" ולא צורכים חדשות בפלטפורמות הישנות ולכן ספק עד כמה הכתבה הזו והראיונות של מנהלת המלון בעייתית עבורם, אבל השיח ברשתות החברתיות הוא כבר הזירה שלהם. שם המלון המשיך כרגיל, במה שמכונה פרסום מחפיץ. יהיה מי שיטען, שטבעי שמלון באילת ישתמש בתמונות של נשים בבגדי ים בפרסומות שלו, אבל התכנים הללו בסמיכות קרובה כל כך לאירוע, יצרו בקרב הגולשים את הרושם שבמלון לא רק שלא שמו לב למתרחש אצלם ובורחים מאחריות אלא גם מעודדים את האונס הבא. (במהלך סוף השבוע המלון הסיר את הפוסט שגרר את הביקורת).
עקרונית, הטענה של המלון מובנת. האחריות שלו לאונס, שלא ברור עדיין מה היקפו ואשר התרחש באחד מחדריו, היא סוגייה מורכבת ולא חד ערכית. אבל במלון התעלמו מהטיפ הראשון בניהול משברים: לא לחפש את הצדק אלא להכיר שיש משבר. במלון לא הבינו את הזעם שהצטבר ברשת בעקבות הפרסומים שהזעם הזה מחפש אשם ולמעשה ההתנהלות של המלון היא זו שמיצבה אותו כאשם ומשכה אליו את גל השיימינג. התוצאה היתה פגיעה משמעותית במוניטין, בדירוגים שלו בנכסים הדיגיטליים השונים ובתוצאות החיפוש בגוגל - בדיוק הפוך ממה שהמלון שאף להשיג.
גיים צ'נג'ר במלחמה נגד אונס
כפי שזה נראה כרגע, המספר 30 יצא מפי החשוד הראשון, שככל הנראה ביקש להפחית מחומרת המעשים המיוחסים לו. המספר הזה יצר זעזוע נרחב בקרב הציבור ובקרב כלי התקשורת, אשר ניסו להטמיע חלק מהביקורת שהוטחה בהם בעקבות סיקור הטענות לאונס קבוצתי באיה נאפה. ככל שמתקדמת החקירה, מתברר שמספר הגברים נמוך משמעותית. עקרונית, זה לא משנה דבר מחומרת האירוע, בטח לא עבור הנאנסת, אבל ציבורית יש לכך השפעה.
אונס קבוצתי בסדר גודל כזה הוא גיים צ'נג'ר במלחמה נגד אונס. הוא סמן קיצוני, שמקל את ההתגייסות נגד אונס באשר הוא גם בקרב גברים ונשים, שבמקרים אחרים מקלים ראש או מחפשים אשמה או אחריות מצד הקורבן. זה לא שלא היו קולות שחיפשו להטיל את האחריות על בת ה-16, אבל הם היו בשוליים. התובנה הנפוצה היתה שאירוע מזעזע כזה אפשרי בתרבות שבה אנחנו חיים ולכן יש צורך בשינוי.
עם זאת, ראוי לציין שגם לפער בין מספר האנסים שדווח בהתחלה לבין מספר החשודים הידוע כיום יש משמעות. הפער הזה גם משמש את מי שמבקר את המשטרה ואת יכולות החקירה שלה, את כלי התקשורת ואמינות הדיווח שלהם, וגם את מי שטוענים ששיעור תלונות השווא הוא גבוה. למעשה, האונס של נערה בת 16 הפך להיות כלי במאבק על זהות החברה המשוסעת שלנו. למרבה הצער, גם זה המחיר של החיים בעידן הרשת. אגב, אם המלון היה משהה את פרסומיו השיווקיים ודובק במסר: אנו מזועזעים ונשתף פעולה עם המשטרה ככל שנדרש, הוא היה עכשיו במקום אחר.
אסף שמואלי הוא מומחה לשיימינג ומשברי רשת, ובעל הבלוג "המשבריסט"