ליונל מסי / צילום: Joan Monfort, Associated Press
נסו לחשוב לרגע על קבוצת כדורגל אחת גדולה בעולם שאם תיקחו ממנה את השחקן המרכזי שלה, היא תשנה את פניה בבת אחת ב-180 מעלות. שהעתיד שלו כרוך בעתיד הקבוצה, בכמות התיירים בעיר, בכל מה שסובב את המועדון. שהוא זה היא. שכאשר חושבים על המועדון רואים קודם כל אותו מול העיניים. רונאלדו ביובנטוס או לבנדובסקי ובאיירן? ממש לא. הם שחקנים נהדרים אבל רק ברגים במועדון, על פיהם לא יישק דבר. כשהם יילכו יבואו אחרים. גם קיליאן אמבפה הנהדר הוא אורח לתקופה מסוימת בפריז בדרכו ליעד הבא. שום מעבר של השחקנים הללו אל יעד אחר לא יהיה בלתי צפוי.
מסי וברצלונה זה סיפור אחר. הם כרוכים זה בזה עד כדי שהופר הסדר שקובע כי הכוכב תמיד נמצא בצילו של המועדון. אוהדים ותיירים הגיעו ב-15 השנים האחרונות לקאמפ נואו כדי לראות קודם כל את מסי (ומי שיגיד אחרת, שישאל את עצמו אם היה עושה את כל הדרך למשחק בברצלונה במידה שהיה יודע כי מסי פצוע ולא ישחק). הוא העצים תופעה "אסורה" שבה ילדים ונערים אוהדים שחקן ולא מועדון. עזיבה של מסי את המועדון הייתה יכולה להתרחש רק כאשר יפרוש מקריירת המשחק.
מסי הפך את ברצלונה למה שהיא. אם לוקחים את שלושים השנים האחרונות זה קרה אולי עוד פעם אחת, עם מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס בשנות התשעים. ב-2003, עונה לפני שמסי עשה את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת, ברצלונה לא נכללה אפילו ברשימת עשר קבוצת הכדורגל המכניסות בעולם. היא לא הייתה גלובלית ולא יעד עלייה לרגל לחתני בר-מצווה. מעליה ברשימה ניצבו מעצמות כלכליות שנראו אז בלתי מושגות כאינטר, ארסנל, צ'לסי, יובנטוס, מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד. אפילו ניוקאסל האנגלית הסתכלה על ברצלונה מלמעלה.
בתוך 15 שנה, בזמן שמועדונים הצליחו להכפיל או לשלש את ההכנסה, ברצלונה הכפילה אותן כמעט פי 9 והפכה למועדון הראשון בעולם שמכניס מיליארד דולר בעונה אחת.
מה המועדון ימכור?
למצב שבו שחקן עולה על המועדון יש מחיר. אנחנו רואים אותו היום. ככל שהקשר בין מסי לברצלונה נהיה בלתי אפשרי להפרדה, ככה הלכה ברצלונה והפכה לתלויה בכוכב שלה מכל הבחינות. בכפייתיות. על המגרש, מבחינה שיווקית, ובעיקר כלכלית. וככל שברצלונה הלכה ונהייתה גדולה התחדדה השאלה איך היא תיראה ביום שאחרי. מה ימכור המועדון שמכר בשנים האחרונות רק את מסי, מסי ומסי?
מה המחיר של הקשר הזה? בדיוק כמו היכולת שלו לנצל הזדמנויות ברחבת היריב, ככה מסי ידע לסחוט מהקשר הזה את כל מה שמגיע לו. המשכורת שלו (מעל 100 מיליון אירו בשנה) הפכה את ברצלונה לקבוצה שסעיף השכר שלה הוא הגבוה בעולם; התחייבויות וחובות נערמו דווקא בזמן שהקבוצה מייצרת הכנסות שיא; ומההכנסות האדירות ומהגלובליות לא נותר כמעט כלום בשורת הרווח. הצורך לשלם יותר ויותר שכר גרר דחייה ועוד דחייה בשיפוץ של קאמפ נואו המיושן. וכשכבר יצא לדרך התברר שעם החובות שהתנפחו ועם משבר הקורונה זה עלול להיות מסוכן עד כדי שאולי כדאי לחשוב על הפרויקט שוב או לפחות על אופן המימון שלו.
ככל שמועדונים אחרים נבנו לרוחב סביב סוללה של כוכבים (מנצ'סטר סיטי, באיירן, פריז) ברצלונה נהייתה מסי ועוד עשרה. כשכבר הושקע כסף גדול מאוד בכוכבים - גריזמן (120 מיליון אירו), דמבלה (138 מיליון), קוטיניו (145 מיליון) - התברר שהם לא יכולים לצמוח סביבו, לא משנה מה הסיבה. וכעת התיקון הנדרש בסגל כדי לחזור להמריא הוא לא שיפוץ אלא אוברול במאות מיליוני אירו. הפרדוקס הוא שרק מכירת הכוכב הגדול - זה שאסור היה אפילו לדבר על עזיבתו - יכול לאפשר אותו.
יש אליפויות לקחת
אפשר להבין מדוע קבוצות הולכות שבי אחרי כוכב אחד עד כדי שהן מסכנות את עצמן. כשכבר נופל לידיים אחד כזה - שהעולם טרם ראה - אין שום דרך שלא לנצל את זה. מה יהיה אחר כך? זו כבר שאלה אחרת. הכול רגעי, יש אליפויות לקחת. לפני כמה שנים עמדה לוס אנג'לס לייקרס מה-NBA בנקודה דומה. במשך שני עשורים היא שמה את הקבוצה על קובי בראיינט. בעידן שאחרי מייקל ג'ורדן כשהליגה חיכתה לכוכב-על זה היה נראה הגיוני. כמו ברצלונה בדיוק, הנוכחות של בראיינט הפכה את הלייקרס למוקד עלייה לרגל ולכוח כלכלי עצום. ב-2011, בזכות הנוכחות של בראיינט והידיעה שלעולם לא יילך לקבוצה אחרת (הוא היה אז השחקן היחיד בליגה שהחזיק בסעיף "נון-טרייד", שמאפשר לו זכות וטו על העברתו לקבוצה אחרת), חתמה הקבוצה על הסכם טלוויזיה ל-20 שנה עם ערוץ הכבלים טיים וורנר בסך 3 מיליארד דולר.
גם בלייקרס התברר שככל שעברו השנים ובראיינט נהייה מבוגר יותר והחל להיפצע, יש מחיר לקשר הזה: סעיף השכר שלו והרגולציה המחמירה ב-NBA מנעו אפשרות של הבאת שחקנים גדולים למועדון. בראיינט המבוגר גווע על המגרש, ואיתו הלייקרס.
שתי קבוצות הצליחו לעצור את עצמן ולזכור שגם לכוכבות יש גבול: שיקגו בולס החליטה באופן קר, כמעט יוצא דופן, שלא ללכת לעוד עונה אחת עם מייקל ג'ורדן והחלה תהליך בנייה מחדש שלא הוביל מבחינה תחרותית לשום דבר. ההימור נכשל, הקבוצה לא הצליחה להמשיך ולהיות מקור למשיכת כוכבים. הכוח יצא משיקגו לעד, והמורשת של ג'ורדן לא הובילה אף מגה כוכב לדרוך שם מאז
השנייה היא ריאל מדריד, שאולי לא ראתה בכריסטיאנו רונאלדו בשר אמיתי מבשרה אלא שכיר חרב. ריאל העדיפה לקחת את הכסף (100 מיליון אירו) כשעוד אפשר היה לממש ממנו משהו.
עבדות מודרנית
סוגיית מסי מעלה שוב לדיון את עניין "סעיף השחרור". אין שום דרך לשקף את הסעיף הזה מלבד סוג של עבדות מודרנית. אין שום מנכ"ל או עובד בכיר בחברה בעולם שכדי להעביר אותו לשורותיה תצטרך חברה מתחרה לשלם עבורו פיצוי של עשרות או מאות מיליוני אירו.
בכל מקרה, סעיף השחרור הוא סכום שאין מאחוריו הרבה. גם הוא נתון למו"מ. בהנחה שברצלונה תבין שאין למסי שום כוונה להישאר, סביר להניח שהיא לא תתעקש על הסכום המפלצתי, 700 מיליון אירו, שנקוב בסעיף השחרור מאחר שאין שום קבוצה שיכולה לשלם אותו.
הוויכוח המרכזי כרגע לפי דיווחים הוא על עניין משפטי אחד: מתי נגמרה עונת הכדורגל הנוכחית. הדיון הזה הוא קריטי עבור ברצלונה, מאחר שהיא עלולה למצוא את עצמה ללא אירו אחד שתקבל עבור מסי.
מדוע? בגלל שהקורונה עיוותה את לוחות הזמנים של הכדורגל. לפי החוזה בין מסי לברצלונה, ב-31 במאי - תאריך סיום עונת הכדורגל הרשמי - במידה שמסי לא הודיע לברצלונה שהוא מעוניין לעזוב הרי שהחוזה שלו מתחדש אוטומטית ואיתו גם סעיף השחרור בסך 700 מיליון אירו.
אלא שעונת הכדורגל הסתיימה העונה בפועל הרבה יותר מאוחר, כך שלפי דיווחים הפרשנות של מסי היא שהודיע מיד אחרי המשחק האחרון שאין בכוונתו להמשיך. ולכן לא חל עליו סעיף השחרור. אם מסי ייצא מברצלונה ללא תמורה, אחרי עונת קורונה וכשהיא בצרות כלכליות, גם הכסף לאוברול הלך.