"העולם השתנה להם ביום אחד" / צילום: Manaure Quintero, רויטרס
מאז הגיעה הקורונה דניאל (שם בדוי) בת ה-10 מתל אביב נפגשת עם קבוצה מצומצמת מאוד של חברות, רק כאלה שהוריהן מקפידים על ההנחיות. כשהן נפגשות, הן שומרות מרחק ועוטות מסכה. למסיבת פיג’מות של הבנות בכיתה שלה היא לא הגיעה, ועל התמונות שהחברות שלה מעלות מבילויים משותפים היא יכולה רק להסתכל. הסיבה לחשיפה המועטה שלה לסביבה היא שאמה של דניאל בקבוצת סיכון. "זו לא תיזכר כשנה כיפית, אני מרגישה שפספסתי הרבה דברים", היא אומרת. "בגלל זה אני עצבנית יותר ובוכה יותר מכל דבר קטן". "היא מאוד מתוסכלת כשהיא רואה ילדות אחרות בפעילות כלשהי", מספרת אמה. "זה סוג של חרם עצמוני".
כשתיפתח שנת הלימודים בשבוע הבא דניאל ככל הנראה לא תלך לבית הספר. כמוה גם אחת מחברותיה שחולה בסוכרת נעורים והחשיפה שלה לילדים אחרים מסכנת אותה, ועוד ילדים שנמנעים ממפגשים חברתיים או ממעטים בהם בשל המצב הבריאותי שלהם או של אחד מבני ביתם. לפן הלימודי אמה מצאה פתרונות, וכבר נערכה עם גיבוי בדמות מורים פרטיים לאנגלית ומתמטיקה, שכבר החלו ללמד אותה.
אבל מבחינת דניאל הבעיה העיקרית בתקופה הזאת היא לא הלימודים, ואמה הייתה מצפה שמערכת החינוך תספק לה גם מענה חברתי. "המערכת כל הזמן עסוקה במתווים ובבגרויות ובקפסולות ובעוד דברים שאני לא מזלזלת בחשיבות שלהם, אבל יש ילדים שתקועים בבית המון זמן והבעיה המרכזית היא העניין החברתי. אצל ילדים הכישורים החברתיים לא מספיק מפותחים, וזה משהו שהמערכת צריכה לתת עליו את הדעת - איך לגשר על הקושי הזה במסגרת המגבלות. המערכת צריכה להביא בחשבון גם את הסוגיה הזאת, ולא רק אילו מקצועות ליבה יהיו וכמה שעות ילמדו. צריך לתת משקל לאספקט הרגשי".
"מאז הקורונה הוא מסתגר"
"הקורונה היא אירוע טראומתי עבור הילדים. העולם השתנה להם ביום אחד, ואחת ההשלכות האפשריות היא אובדן המיומנויות החברתיות", טוענת ד"ר שירלי בן שלמה, מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. "בדרך כלל מי שמתווכים להם את המציאות הם ההורים, ופה ההורים עסוקים בשאלות של פרנסה ופחות פנויים לעשות את התיווך. הילדים גם לא פוגשים עכשיו את המורים ודמויות משמעותיות בחייהם, כמו סבא וסבתא. האירועים גורמים להם לעסוק בשאלות קיומיות, ואנו רואים אצלם סימני מצוקה ודכדוך. יש גם עלייה משמעותית בחרמות חברתיים, שעברו לרשת".
"הילדים שיש להם כישורים חברתיים, שמגיעים ממשפחות יציבות עם הורים שמכווינים, לא יושפעו", אומרת גלית זיגמן נחמיאס מהמרפאה לסמכות הורית בשניידר. "ברגע שהחוויה של בידוד וסגר היא נחלת הכלל ואפשר לשמור על תקשורת אני לא צופה השפעה לטווח רחוק. אבל זה הסיפור של הקורונה - מבחינה חברתית, כלכלית ורגשית: היא מעמיקה את הפערים. אלה שיש להם כישורים חברתיים פחות טובים ייפגעו יותר, יהיה להם קשה להשלים את הפער; הילדים שיש להם תמיכה משפחתית פחותה, שההורים שלהם לא פנויים, יפתחו פערים קוגניטיביים-חברתיים; ובבתים שסובלים מהמשבר הכלכלי הילדים יושפעו רגשית. זו צפויה להיות השפעה חברתית ארוכת טווח. גם כך בחברה שלנו יש פערים. כעת זה צפוי להיות עוצמתי מאוד".
מיכל (שם בדוי) היא אמא לילדה בת 10 שנמצאת בקבוצת סיכון. בימים כתיקונם הבת שלה, היא מספרת, "חברותית בצורה בלתי רגילה, מצחיקה ותלמידה טובה, ותמיד יש סביבה חברים". בחודש הראשון של הקורונה, עוד לפני שהחל הסגר, מיכל הפסיקה לשלוח אותה לבית הספר. "במשך חודש היא הייתה אאוט לגמרי. היא לא רצתה לעשות כלום. כשהיינו עושים סיבוב בשכונה כדי להתאוורר, היא לא רצתה לרדת איתנו. היא הפסיקה לנגן, לא עשתה שיעורים. אני כבר ממש נלחצתי. לאט לאט היא התרגלה למצב, ולא מזמן היא אמרה לי: התרגלתי להישאר בבית".
כיום היא נפגשת עם קבוצה מצומצמת של חברים - הרבה פחות ממה שהייתה רגילה לו לפני הקורונה, ואף חזרה לעצמה, אך ממתינה בציפייה לשוב לבית הספר ולפגוש את החברים. מיכל עדיין לא מרגישה בטוחה לשלוח אותה, אבל מבינה את המשמעות החברתית. "אני חוששת שאם לא אשלח אותה, היא תחזור למצב הקודם, בחודש הראשון של הקורונה, וכל מה שתוקן ירד לטמיון".
"תקופת הקורונה גרמה נזק ליכולות החברתיות, והילדים ובני הנוער זקוקים לעזרה כדי לשקם אותן", אומרת סיגל נעים, ממייסדי "חברים" יחד עם אלון וסרמן, גוף המעניק טיפול פסיכולוגי קבוצתי לילדים ונוער: "זה כמו שאנשים שהיה להם גבס על היד - לאחר הורדתו יש כאלה שימשיכו הלאה ויש כאלה שיבינו עד כמה השרירים שלהם מדולדלים והם צריכים חדר כושר. חדר הכושר במקרה הזה הוא חברה. אם ילד בקבוצת סיכון, צריך לשים את הסיכוי שהוא יחלה מול הסיכוי שהוא ייכנס לדיכאון בעקבות הניתוק חברתי. מחקרים מראים שהגורם העיקרי לאושר הוא יחסים חברתיים, לא בריאות גופנית ולא עושר. אז הילד אולי לא יחלה בקורונה, כי בודדנו אותו, אבל הוא יזדקק בגלל זה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. צריך לחשוב על הטרייד אוף".
חאלד אבו סכסך, תלמיד כיתה ו’ בבית הספר איג’יאל ביפו, לא הגיע לבית הספר מאז תחילת הקורונה. בכיתה שלו נמצאו 27 ילדים מאומתים. כיום הוא נפגש עם שני חברים בלבד, כי הורים רבים מבין הורי חבריו חרדים מהתחלואה הגדולה שהייתה בכיתה, ומאפשרים מפגשים חברתיים לילדיהם רק בצמצום. חלקם אף אינם מתכוונים לשלוח את ילדיהם לבית הספר בשנת הלימודים הקרובה, עד יעבור זעם. "לא כיף בקורונה, קודם היו לי הרבה חברים ועכשיו אני נפגש רק עם שניים, וגם בזום לא כל כך הבנתי את החומר והרבה מהתלמידים בכלל לא השתתפו. אני רוצה כבר לחזור לבית הספר, לרכוב על אופניים עם חברים, לאכול גלידה".
גם לתומר (שם בדוי), בן 10 מרמת גן, תקופת הקורונה גרמה להסתגר. "מדובר בילד חברותי ואקטיבי במיוחד", מספרת אמו. "לפני הקורונה היה פעמיים בשבוע בצופים, בחוג ספורטיבי ובחוג מדע. כל יום היה לו משהו אחר שמילא לו את הזמן. הוא היה שמח ואנרגטי. מאז הקורונה הוא מסתגר. בזום הוא ממש לא השתלב. היה לו קשה ללמוד ככה. אז אפילו וירטואלית הוא לא נפגש עם ילדים. גם אחרי שההגבלות הותרו הוא נשאר מסוגר. הוא הרבה יותר עצבני, לא מעוניין לפגוש חברים וממש צריך להכריח אותו לצאת מהבית".
"יש ילדים שצריך לדאוג להם"
הלימודים בזום, כמו שאנחנו כבר יודעים, אף שהקנו לילדים מעין מסגרת ומפגש חלקי עם חברים, לא נתנו מענה מספק לאותה הבדידות. "האינטראקציה הווירטואלית אינה תחליף", טוענת ד"ר הדס ברודי-שרודר, חוקרת תוכנית החממה הפדגוגית במכון ברנקו וייס ומרצה במכללת אורנים. "תלמידים לא מגיעים בשביל הלמידה, אלא בשביל האלמנט החברתי. אצלנו במכללה, למשל, הסטודנטים היו ממש מדוכאים מהסמסטר שבו הם למדו מרחוק, וחלק מהם פרשו".
"בסקר שעשינו בקרב ילדים בכיתות ז’-י"ב מצאנו שהם היו מעדיפים להגיע לבית הספר", אומר רם כהן, מנהל התיכונט, שיקיים לימודים פרונטליים של ארבעה ימים בשבוע בשנה הקרובה, "גם בגלל ההשתייכות החברתית וגם משום שהלמידה בזום היא לא פשוטה ודורשת משמעת עצמית גבוהה. המטרה העיקרית היא למנוע את הלמידה מרחוק, אך גם רצינו לתת מענה לצדדים החברתיים והרגשיים".
מחקר שערך באפריל האחרון מכון חרוב - הפועל להכשרת אנשי מקצוע בתחום של ילדים נפגעי הזנחה - בדק את עמדתם של ילדים לגבי התפרצות נגיף הקורונה. מחצית מהנשאלים בו דיווחו כי בית הספר לא היה חלק משמעותי מסדר היום שלהם. כ-40% מהם לא הצליחו ללמוד מהבית, וכ-25% לא הרגישו כי המורים מתעניינים בהם בתקופה הזאת. יותר משני שלישים מהנשאלים השיבו כי לפחות כמה שעות ביום הם מעבירים בטלוויזיה, במחשב וברשתות החברתיות. עם זאת, רק 45% מהמשיבים טענו שאת הזמן שלהם ברשתות הם מקדישים לשיחות עם אנשים. כמעט מחצית מהילדים דיווחו כי הם חווים שעמום לעתים תכופות, ו-10%-15% דיווחו על תחושות של מתח, בדידות, עצבות וחרדה.
"דווקא בתקופה מסוגרת שכזו חשוב שגורמים חיצוניים, כמו מורים, יהיו מעורבים בחיי הילדים כמה שניתן", אומר פרופ’ אשר בן-אריה, מנכ"ל המכון וחוקר בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית: "גם כדי לשמור על ביטחונם וגם כדי ליצור אצלם את תחושת החשיבות וההתעניינות בהיעדר מפגשים פנים אל פנים".
"כל המגע האישי בין המורה לתלמיד לא קיים בזום, ויש ילדים שאין להם חברים וצריך לדאוג להם", מסכים שי פירון, שר החינוך לשעבר, ומציע: "הייתי מחלק כל כיתה לקבוצות וואטסאפ של חמישה ילדים ומכריח את המורים להיות בקשר איתם. כשמורה נכנס לכיתה הוא נותן 50% סמכות, 30% ידע ו-20% מנהיגות. אבל בזום למורה אין סמכות. מה הוא יעשה אם ילד מפריע? הוא יגיד לו שילך למנהל? זה מכריח את המורה להגיע לתלמיד ממקום אחר.
"בכלל, מי האידיוט שחשב להתחיל זום ב-8 בבוקר ושזה יעבוד? שלא לדבר על פרטיות התלמידים שנפגעת. אם אני בגיל ההתבגרות ויש לי פצעונים על הפנים, אז בכיתה אני אשב אולי בטור השלישי או הרביעי, כך שלא יראו אותי. אבל תחשבי על ילד בן 16, שהפרצוף שלו מכוסה פצעונים, והוא מרוח על המסך.
"גם אין סנכרון בין תרבות הפנאי לתרבות הלמידה. יש כל כך הרבה סדרות שיכולות להשתלב בחומר הלימודי: סדרה בנטפליקס על היטלר, סדרות על ימי הביניים, ערוצי טבע, היהודים באים. למה לא לנצל את זה!?! הילדים האלה משחקים פורטנייט. תעשה אליפות פורטנייט, תשתמש בעולמות שלהם. מי דואג בכלל לכל האקסטרות החברתיות? הפעילות של תנועות הנוער הופסקה, איזה פעילות חברתית אחרת יש?".
"בית הספר הוא מקום שבו אינטראקציות קורות, שם נרכשות מיומנויות חברתיות", אומרת פרופ’ נעמה עצבה פוריה, מהחוג לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת בן גוריון. "האינטראקציה באמצעות המכשירים הדיגיטליים שונה מאוד, ולא נותנת מענה. אלה יחסים בלי הבעות פנים ובלי קשר עין, בלי פידבק".
"על כל בית ספר מוטלת חובה לאפשר לילדים להמשיך ולפתח קשרים חברתיים", אומר בן-אריה, "זה יותר חשוב ממתמטיקה, ובזה נכשלנו. אנו נייצר דור שיהיה א-סוציאלי - דבר שאנו תמיד מזהירים מפניו. זה ייצור מצב שבו כל התקשורת תהיה באמצעים וירטואליים. אנחנו רוצים להילחם בסמים, באלכוהול, אבל כאן במו ידינו אנו מייצרים בידוד. זה דור מבודד".
באגף החינוך בעיריית חדרה היו ערים לצורך החברתי עם פרוץ הקורונה בישראל, וכבר עם הכניסה לסגר בנו מודל שהפך את העיר ל"בית ספר אחד גדול", כדברי ד"ר אסנת ספורטה, מנהלת האגף. את הרעיון למודל היעיל הגתה בכלל אחת התלמידות.
"כשהתחילה הקורונה התכנס צוות היגוי של מנהלי בתי הספר, הנהגת ההורים העירונית ומועצת התלמידים. המבוגרים שם התלהבו מאוד מהלמידה מרחוק ואז קמה תלמידה ואמרה: אתם מתבלבלים, אנחנו לא רוצים למידה מרחוק, אנחנו רוצים לצאת בבוקר להיפגש עם החברים. הבנו שחגגנו את הלמידה מרחוק, ומה שצריך לעשות זה לחשוב איך מאפשרים למידה מקרוב. הורדנו את המחיצות בין הפורמלי ללא פורמלי: כל אתרי הציבור ואתרי הטבע בעיר משמשים לחינוך, כל מוסדות המדע פיתחו סדנאות שאותן הם מספקים לבית הספר. גם בתנועות הנוער הילדים יוצאים לסיורים להכרת חדרה, ההיסטוריה שלה והטבע, והוקמה סיירת מתנדבים".
ספורטה מספרת שלמרות שהפעילויות לא היו בגדר חובה, הן הוצפו בביקוש. "הילדים לא רוצים לשבת בבית, הם היו צמאים לפעילות. ראינו את הרעב שלהם לחיבור, את הרצון שלהם להשפיע. המודל שיצרנו מעצים את החיבורים ומצמצם את הניתוק. החשש הכי גדול שלנו היה מהסתגרות בבתים, שתביא את הילדים למצב דיכאוני או להתמכר לכל מיני התנהגויות, כמו הימורים ברשת, או צריכה מוגזמת של פורנוגרפיה. אנו משקיעים המון אנרגיה בלייצר קשר כדי למנוע מצב שבו יהיו ילדים שילכו לאיבוד. באחריות המנהלים, המורים והשירות הפסיכולוגי לדאוג שילדים לא יישאבו לבדידות".
ובאמת בתוך הדכדוך והבדידות יש מי שגילו בתקופה הזאת סימני מצוקה חמורים יותר. אירית אלוני, ראש תחום מרכזי הנוער בעמותת עלם, מספרת על כמה מהמקרים האלה: "אחת הנערות אצלנו פיתחה הפרעת אכילה, וכשנשאלה למה אינה מספרת להורים, אמרה שההורים עסוקים בבעיות פרנסה. הם מרגישים שאין להם עם מי לדבר על המצוקה שלהם. ההורים עסוקים בשרידות כלכלית, בבריאות של סבא וסבתא, אז עכשיו הם ישתפו אותם במצוקה רגשית? הילדים גם צורכים המון אלכוהול וזה מעוות להם את המציאות. יש אצלנו נערה שכל היום מעשנת גראס. נערה אחרת גילחה את הגבות שלה. היא נמצאת שעות מול המסך, אין לה מה לעשות, ובבית יש לחץ נוראי ומלחמות עם ההורים.
"יש המון התמכרויות לגיימינג ופורנו. יש לי נערה שבגלל המצב הכלכלי והחרדה עלתה לשידורי לייב בפורנו. יש גם התנהגויות מיניות חריגות. לא מזמן קיבלנו טלפון מדיירים באחת הערים, שביקשו עזרה בגלל נערה שלא מפסיקה לקיים יחסי מין על הגג של אחד הבניינים. המצב גם מוביל את הנוער לאלימות. הכול נובע מהחרדה שלהם, ובמציאות הנוכחית אין להם את מי לשתף".
"המסך הוא החבר הכי טוב שלהם"
אחת הבעיות העיקריות בשהות הממושכת בבית היא ההתמכרות של הילדים למסכים, שהייתה כמעט בלתי נמנעת בימים שבהם ההורים עבדו מהבית וניסו לנטרל כל הפרעה. "הרציפות החברתית של הילדים משתבשת במעבר למרחב הווירטואלי, והם רואים פיצוי של המחסור הזה בהתמכרות למחשב ולטלוויזיה", אומר הפסיכולוג ד"ר אביב נוף מהמרכז להוראת פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
הבעיה מחמירה אצל ילדים שגם כך התקשו ליצור חברויות ומצאו נחמה במסך. "המסך הוא החבר הכי טוב שלהם ועכשיו עוד יותר", אומר לירן קרמניצר, המפעיל את The Zone, מרכז לימוד חווייתי לילדים ונוער. "עבור אלה שיש להם נטייה להישאבות למסכים", אומרת זיגמן נחמיאס, "יש הזדמנות להמון שעות מסך עכשיו, ושם עלול להיווצר גלגל שקשה לעצור, החרפה, שימוש יתר, ונראה את זה יותר ויותר. פנו אליי הורים לילד בן 12, שמאז שהתחיל הסגר משחק פורטנייט מהבוקר עד הערב. ההורים לא הצליחו לשכנע אותו להצטרף ללמידה מרחוק, וכשניסו לכבות לו את המחשב לפרק זמן מסוים, הוא השתולל, הביע חרדה מהפסד שעות משחק ואמר שיקום בלילה לשחק אם לא יאפשרו לו. כשהאב הוריד בבית את השאלטר, הילד שבר לו את מסך הטלפון. נוצרה בבית אווירה קשה מאוד".
רעות, אמא של אלינור, בת 15 מנס ציונה, מספרת סיפור הפוך: "תמיד היא הייתה ילדה מופנמת עם עולם פנימי עשיר. מאז הקורונה היא מאושרת. מבחינתה החלום שלה התגשם. ימים על ימים היא עם עצמה בחדר, קוראת ספרים, מציירת, חולמת. הורים אחרים מקנאים בי, אומרים לי שאני בת מזל שהיא לא ברשתות החברתיות כל הזמן, אבל אני בתחושה הפוכה שאולי היה עדיף שהיא תהיה באינסטגרם ובטיקטוק כמו כולם ויחד עם כולם".
ובאמת יש כאן דיסוננס. המסכים בקורונה אולי מסכנים את הילדים בהתמכרות, אבל גם מאפשרים להם להיות נוכחים ברשתות. "בקורונה ההתנהלות עברה בעיקר למדיות חברתיות, ומי שיותר מופנם, לא שם", אומרת ד"ר טל שמר אלקיים, מרצה לפסיכולוגיה בסמינר הקיבוצים. "אותם ילדים, כשהם כותבים בוואטסאפ, הם מקבלים פחות תגובות, וזה הופך להיות משמעותי כי זו התקשורת בתקופה הנוכחית. מבחינת ילדים מופנמים יצירת הקשר הווירטואלי, כתיבת הודעה בקבוצה, היא מעבר ליכולות שלהם. גם כשלומדים בזום, הם יתקשו בפתיחת מצלמה. עלול להיות מצב שבו הם יותר מסתגרים והמופנמות החברתית הולכת לקיצון".
"יש כאן מסר דואלי: מצד אחד יש לגיטימציה להשתמש במסכים כדי לקיים תקשורת בתקופת הקורונה, ומצד שני לא יותר מדי", אומרת בן שלמה. יו"ר לשכת המאמנים אדוה פרי-אבישי מוסיפה: "הדבר הכי חשוב שהולך לאיבוד בקורונה הוא תחושת השייכות החברתית. המתבגרים, עם כל השינויים ההורמונליים, חווים חוסר יציבות ובטח אלה שהם יותר מופנמים. יש כאלה שהיתרון היחסי שלהם הוא בלימודים, ועכשיו, עם הזום, הם לא יכולים להביא את זה לביטוי".
במקביל ללימודים בזום, התבטלו לא מעט אירועים חברתיים כמו מחנות הקיץ ומסיבות הסיום בבתי הספר - סגירת מעגל שנחוצה כל כך עבור הילדים. "נער שהיה פעיל בתנועת נוער כל השנים חיכה למחנה הקיץ האחרון, חיכה לרגע שבו יוכל להיפרד מהחברים - וביטלנו לו את זה", אומר בן-אריה. "למעשה ביטלנו לו את מה שהיה הכי חשוב עבורו. בעצם לא היה להם קלוז’ר. זה משהו שחשוב לתפקוד שלו בחיים. אנחנו נשלם על זה אחר כך בריבית דריבית. לפני השאלה אם הם מידבקים או לא, יש עוד כמה דברים חשובים. צריך קודם כול לדבר איתם, לשאול אותם מה הם רוצים.
"צריך להבין שעבור ילדים יש תהליכים שאמורים להתרחש בגיל מסוים, ואם הם לא קורים לא ניתן להחזיר אותם. מגיל 10 עד גיל 18 זה שלב קריטי בחיים, וכל שנה שחולפת היא משמעותית. הבידוד הוא קטלני לילדים וצריך לחשוב כל הזמן ביצירתיות איך לשבור להם את הבידוד. יש ילדים שעבורם זה הרה אסון, אבל לא ראיתי שהייתה איזו חשיבה. מישהו ישב וחשב איך לצמצם את הפגיעה? יכול להיות שהכול היה הכרחי, אבל לפחות בואו נדבר".