ועדת הכספים / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
אזרחי ישראל צופים בהתנהלות הכלכלית של הממשלה ובכותרות העיתונים ומבינים שהעסק לא מנוהל או - איך שהבת שלי הגדירה את זה - "מדינה שכונה". למעלה משנתיים וחצי לא אושר תקציב מדינה, לא נקבעו סדרי עדיפויות, הגירעון התקציבי איבד שליטה, ומבוצעים צעדי מדיניות בשליפה ללא הסתכלות כוללת. גם כשיש משבר פוליטי, מהחריפים שהמשק הישראלי ידע, ניתן לנהל מדיניות מאקרו כלכלית ממשלתית: לקבוע מסגרות, לקבוע סדרי עדיפויות, לבחון אלטרנטיבות להוביל מדיניות כלכלית שתפחית את אי הוודאות הכלכלית ככל האפשר ולא פחות חשוב, שתגביר את אמון הציבור בממשלה.
הכלכלה הישראלית צלחה טוב את המשבר הפיננסי לפני כעשור בזכות אחריות פיסקאלית והיצמדות לתהליכי קבלת החלטות מובנים. באותה תקופה, כיהנתי כמנהל רשות החברות הממשלתיות וכממונה על התקציבים ואני יכול להעיד כי תהליכי קבלת ההחלטות ועיצוב המדיניות היו מאתגרים, רוויי ויכוחים, דילמות וחילוקי דעות. יחד עם זאת, היו תהליכים מובנים, הביקורת נשמעה בפתיחות, נערכו התייעצויות רבות עם בנק ישראל, הסקטור העסקי, מומחים מהאקדמיה והתקבלו החלטות מדיניות מאתגרות. שרי האוצר דאז, שהובילו את המשבר בהצלחה, רוני בר און ויובל שטייניץ, ידעו לראות את שיקולי טובת הציבור והטווח הארוך.
הגענו למשבר הנוכחי עם מצב מאקרו כלכלי יחסית טוב, יחס חוב תוצר טוב ואבטלה נמוכה. הגרעון היה, אמנם, גבוה מדיי אבל עדיין בר תיקון. המשבר השפיע באופן קשה ויצר אבטלה גבוהה, שבשילוב עם מיתון עמוק, פגע פגיעה חמורה בעסקים ובמשקי בית רבים. אין חולק כי זה הזמן למדיניות מרחיבה שתיתן רשת בטחון למי שנפגע ותאיץ את הפעילות הכלכלית. חשוב להדגיש, אין כאן ויכוח כלכלי-אידיאולוגי, זה בסדר גמור ששר אוצר יוביל מדיניות כלכלית שבה הוא והממשלה מאמינים. אך מדיניות זו ובחינת הכלים שהיא תכלול אמורים להיגזר מהסתכלות רחבה, קביעת מסגרות תקציב, קביעת סדרי עדיפויות וביצוע תהליכי קבלת החלטות רציונלית ואחראית שתבטיח שימוש מושכל במשאבי הציבור. האם ניתן לחרוג משמעותית מכללי הגירעון? ברור שכן. האם נכון לא לשים כל מגבלה? ברור שלא.
עברה כמעט חצי שנה מתחילת המשבר והמדיניות הכלכלית "בורחת" מכל דיון רציני במסגרות התקציב. בינתיים מתקבלות החלטות נקודתיות, חלקן שגויות, שלא מתוך ראייה רחבה או חס וחלילה משיקולי טווח ארוך. אף אחד לא ציפה בארץ או בחו"ל להחלטות מסודרות בחודשיים הראשונים, אך במדינות מתקדמות רבות כבר גובשו תוכניות מקיפות ונבנו מסגרות תקציב שמטרתן להתמודד עם המשבר מתוך ראייה של אילוצים, שיקולי קצרי טווח, קביעת סדרי עדיפויות (גם מה לא עושים) וראייה ארוכת טווח. בארץ, אולי שיקולים אחרים מכוונים את המדיניות וזה בדיוק מה שמדאיג.
ההתפטרות של שאול מרידור ותוכן מכתבו, חושפים את המשבר במדיניות הכלכלית. בתקופה של יציבות כלכלית הממשלה היא שחקן חשוב אבל השפעת המדיניות היא מוגבלת יותר. דווקא בתקופה של משבר המדיניות הכלכלית היא חיונית להתמודדות המשק עם המצב הכלכלי. המטרות של מדיניות כזו צריכות להיות הגברת הוודאות במשק, עידוד השקעות, אך גם הימנעות ממתן מענקים מיותרים שגורמים לאובדן אמון הציבור וכן מתן תמריצים נכונים בשוק העבודה ולא רק פרישת "רשת ביטחון" ארוכה ורחבה שפוגעת בתמריצים ליציאה לעבודה.
נורת האזהרה ששאול מרידור הדליק בהתפטרותו חייבת להוביל לשינוי במדיניות שר האוצר והממשלה. יש לקבוע באופן מהיר מסגרות מאקרו מחייבות לפעילות הממשלה, לקבל החלטות קשות על סדרי עדיפויות, לנצל את המשבר בכדי לקדם רפורמות כגון הגברת תהליכי דיגיטציה במשק. יש לחזור לתהליכי קבלת החלטות מובנים, תוך שמיעת ביקורת, ניתוחה, התבססות על נתונים ואי בריחה מקביעת סדרי עדיפויות. אם לא יהיה שינוי דרמטי בהתנהלות הכלכלית, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו "בעשור אבוד" נוסף, עליו כולנו נשלם בירידה משמעותית ברמת החיים.
הכותב כיהן כממונה על התקציבים במשרד האוצר. כיום הוא חבר סגל בבית הספרו למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית