כיתה ריקה בבית ספר בבת ים / צילום: אביבה גנצר, גלובס
"חייבים להפסיק את תשלומי ההורים (תל"ן) לבתי הספר" קבעו חברי כנסת ממפלגות השמאל בוועדת החינוך בשבוע שעבר, בדיונים לקראת פתיחת שנת הלימודים. ואיך אתם מונעים מאדם את הזכות לחנך את בנו? תמהתי, ונעניתי בצרור גינויים מאבירי זכויות האדם: "אנחנו לא כמוך" הטיח בי חבר הכנסת עופר כסיף, "אנחנו דואגים לחלשים, לאלו שאין להם".
התשלום עבור שרותי חינוך, הוא רק דוגמה, אבל מאפשר הצצה לאחת ההונאות הגדולות בהיסטוריה של הפוליטיקה: הקישור בין הסוציאליזם כשיטה כלכלית ופוליטית, לבין "צדק חברתי" - קרי הסולידריות והדאגה לרווחת הפרט ולשוויון הזדמנויות.
אמנם אם היינו משווים את הטקסטים המכוננים של הוגי הסוציאליזם אל מול אלו של הוגי הקפיטליזם, היינו אכן מגלים כי השאיפה לשוויון והדאגה לחלשים מודגשת בשיח הסוציאליסטי. אולם אם נתבונן במציאות הנגזרת משתי השיטות נגלה את ההפך הגמור - דווקא הסוציאליזם הוא זה שמשמר כוח אצל קבוצות מיעוט פריבילגיות, ודווקא ה"קפיטליזם החזירי" מאפשר מוביליות חברתית וחלוקה הוגנת יותר של המשאבים החברתיים.
הכיצד? ובכן, הפער בין הגות למציאות טמון בהתרסקות הטרגית של רעיונות אוטופיים שלא לוקחים בחשבון את טבע האדם והחברה. בעוד שהסוציאליזם מאמין בחלוקת ההון מחדש על ידי ממשל מרכזי, הקפיטליזם מאמין במינימום התערבות ממשלתית בהתנהלות החופשית של גורמים פרטיים בשוק.
הניסיון מלמד שאם מנגנון השוק החופשי מוגדר כ"חזירי", הרי שטלפיו מאוד קטנות ביחס למנגנון ממשלתי ריכוזי ועתיר משאבים, בשעה שזה האחרון נוטל על עצמו את החלוקה מחדש. ה"רובין הוד" הממשלתי מתגלה ברוב מוחלט של המקרים כגורם בלתי יעיל ואגוצנטרי. הוא יבזבז אינסוף משאבים על עצם האיסוף והחלוקה-מחדש של ההון, ועל הדרך - וכאן קבור החזיר - הוא יגזור קופון שמן עבור מעגל מקורביו ומשמרי כוחו.
בחזרה למערכת החינוך הישראלית שלנו. זוהי מערכת ציבורית טהורה. אנחנו לא מדברים רק על עודף רגולציה או על פיקוח יתר שקיימים גם במערכות ציבוריות אחרות, אלא על כך שהמדינה היא הבעלים היחיד של מערכת החינוך היסודית ומנהלת בריכוזיות רבה גם את זו העל-יסודית. המדינה מחייבת כל הורה לשלוח את ילדיו ל-15 שנים במערכת החינוך הציבורית, היא קובעת עבורו במידה רבה באיזה בית ספר ילמד ואת כל תכני הלימוד מכיתה א' ועד יב', היא המעסיקה את כוח האדם וקובעת את הכשרתו ואת תנאי עבודתו לרבות הקבלה, הפיטורים והשכר. אפילו אם התוצאה הייתה עתירת הישגים כמו מערכת החינוך הסינגפורית, הייתי מתקומם על גזילת החירות של אזרחי ישראל בסוגיה כל כך מהותית, קל וחומר כשמדובר במשאבת מזומנים בהיקפים אסטרונומיים שמניבה, לא בכדי, תוצאות דלות ובינוניות.
מערכת החינוך שלנו נופלת באותו מנגנון כשל סוציאליסטי. ראשית, המדינה מלאימה את החינוך הלאמה מוחלטת בשם השוויון הקדוש, בשלב הבא מתפתחים אינספור ארגונים "חברתיים" ועובדי מדינה למכביר שאחראים לתקצב ולפתח, לדון ולהחליט, להנחות ולהדריך, חלקם תמורת משכורות עתק. בדקו את שפע האגפים והמינהלים שמשרד החינוך הקים במהלך שנות קיומו ותבינו כמה מהכסף הציבורי הזה לא מגיע לפריפריה החברתית, אלא תקוע עמוק בבניין לב רם בירושלים.
כשהמשרד כבר מחלק לציבור, הוא משקיע מיליונים רבים בעמותות חינוך פרטיות, שהתקנונים שלהם מלאים במטרות נאצלות, אבל בשכר חודשי של מנהל זוטר באחת מהן ניתן היה להאכיל ולחנך עשר משפחות של אותם 'מוחלשים' שלמענם נוסדו עמותות אלו.
ועכשיו לתל"ן - כבשת הרש של החירות שלנו כאזרחים, בתוך המציאות הקומוניסטית הזו, היא התל"ן - תוכניות לימוד נוספות. זוהי פינה קטנטנה בתוך המערכת האדירה הזו, שבה יכול אדם לבחור להוסיף מכספו הפרטי שעות לימוד נוספות בדברים שחשובים לו. חינוך תורני יוסיף תגבור בלימודי קודש, בתי ספר למדעים ולאומנויות יוסיפו בתחומם, או סתם העשרה כללית ופיתוח מיומנויות וכישורים. התל"ן הוא לא רק חירותי, הוא גם חברתי. בגלל העלויות הזולות שלו, הוא מועיל בעיקר למשפחות החלשות, שלא יכולות לשלם למורים פרטיים ולשיעורי עזר לאחר שעות הלימודים, ואלו שידם אינה משגת זכאים לבקש סבסוד נוסף עבור ילדיהם.
דווקא את הכבשה הזו מבקשים במפלגות השמאל בכנסת לאכול. הם יעשו זאת כמובן באופן שוויוני ובכל הנימוסים המקובלים בסעודות רשמיות בחדר האוכל של הקיבוץ. חברותיי וחבריי לכנסת, אין דרך אחרת לומר זאת, אתם רוצים לאסור על הציבור לקנות בכספו תוספות חינוך לילדיו. אין כאן לא צדק ולא מוסר, אלא מדיניות שתחייב את כולנו להיות בינוניים באופן שווה. מי שבאמת רוצה לקדם צדק חברתי בפועל ולא סיסמאות שיוויון חלולות, צריך לתת לכבשה הזו לשרוד.
הכותב הוא חבר כנסת במפלגת הליכוד