מפגין ושוטר במחאה על אלימות משטרתית / צילום: Corinna Kern, רויטרס
כבר ידוע לכולנו שטלטלת הקורונה גרמה לשבר עצום. האי-ודאות שפרצה לחיינו מאיימת על רבים. קצת פחות על אלה שלא איבדו את מקור פרנסתם, אבל היא פגעה קשות במי שנאלצו לסגור את עסקיהם, פוטרו או הוצאו לחל"ת. האיומים שהם חווים, כלכליים, בריאותיים, חברתיים - כפול ומכופל.
עם זאת, מצבם התעסוקתי של אלה שהם בני קהילת מיעוט, חמור יותר. קהילות מיעוט בחברה הישראלית, כמו בני הקהילה האתיופית, האוכלוסייה הערבית, נכים, עם מוגבלויות, מאותגרות גם בימי שיגרה, ומצויות גם בימים כתקנם במרדף קבע אחר הזדמנויות שוות בחינוך, תעסוקה, רווחה ובכלכלה.
בלי קשר לקורונה, כאשר בן קהילת מיעוט מבקש להתקבל לעבודה, הוא נאלץ להתגבר על דעות קדומות של מעסיקים, גזענות, קהות ואדישות, אם כי לא כולם כאלה.
אך כעת, כשל"שגרה" הקיומית הזו התווסף גם משבר הקורונה, הופך מאבק מציאת התעסוקה ה"רגיל" למכה קשה, כשמאות אלפי מובטלים גודשים את לשכות התעסוקה.
ההשלכה על קהילות המיעוט קטלנית, והן נקלעות למדרון חלקלק, לתהום לא-נודעת.
המצב היה אמור להשתנות מזמן. כבר מספר עשורים יש בארץ ובעולם הסכמה גורפת, שהמשק חייב להיות מגוון וייצוגי, ושהיקף העובדים מהמיעוטים ישקף את שיעורם באוכלוסייה. בחוק "שירות המדינה (מינויים)" נאמר שחובת המדינה לתת ייצוג הולם למגוון של תת-קהילות בחברה: בני שני המינים, האוכלוסייה הערבית, הקהילה האתיופית, אנשים עם מוגבלויות, חרדים ועולים חדשים. ולא די בייצוג הולם מבחינת שיעורם באוכלוסייה אלא שעליו להתבטא בכל הדרגות והמקצועות.
כלומר, נציבות שירות המדינה אחראית לכאורה לפעול לשילוב בני קהילות שסובלים מהדרה ומאפליה. אך "דוחות הגיוון" של הנציבות חושפים שאנחנו במרחק עצום מיעד מינימלי. הדוח, שמתפרסם אחת לשנה, מקומם. כל שנה התמונה דומה: ייצוג חסר של בני מיעוט בשירות המדינה, וללא גיוון תעסוקתי . ככל שהתפקידים איכותיים ובכירים יותר, כך נמוך יותר שיעור בני המיעוט; וככל שהמשרות נמוכות יותר במדרג התעסוקתי, גדל שיעור בני המיעוט, עד כדי ייצוג-יתר בוטה .
בקהילה האתיופית יש ייצוג-יתר קיצוני (כפי שניים משיעורם באוכלוסייה) של בני הקהילה במשרות הפשוטות במגזר הציבורי. מנגד, במשרות איכותיות, בכירות ומקצועיות - נוכחותם זניחה. ואם זו התמונה במגזר הציבורי, שנדרש לפעולה ולמחויבות, תבינו מה מצבם במגזר הפרטי במשק.
ישנם חברים בקהילה שמופלים בקביעות לרעה בתחרות להשיג עבודה ראויה, והם מסורבי תעסוקה בלי סיבה הגיונית למעט מוצאם.
זהו העולם שבו פועלת עמותת "עולים ביחד" כעשור, שמטרתה לקדם שילוב תעסוקתי של אקדמאים ישראלים יוצאי אתיופיה. לתת לבוגר אוניברסיטה, משכיל ומקצועי, הזדמנות שווה להשיג עבודה המתאימה לכישוריו. המהלך הזה, שמצריך התגברות על דעות קדומות והסתייגויות של מעסיקים, אינו קל; ובימי הקורונה מדאיג במיוחד.
הקושי ה"רגיל" הפך כעת למשימה כמעט בלתי אפשרית. כשסוגיית האבטלה הפכה באחת לבעיה לאומית, והחברה נאלצת להתמודד עם אבטלה עצומה, ההתעסקות בסוגיה של הפליה על רקע צבע למשל, נראית כהתעסקות בזוטות. ה"זוטה" הזאת, דווקא בעת הזו, היא הרת-גורל לקהילה, כי מדובר בקהילות שמלכתחילה "רופפות" ושתעסוקת רבים מבניהן היא זמנית, לא יציבה וקשת-יום. בעידן כזה של מיליון מבקשי עבודה, מתהפכת החרב מעל ראשנו.
אני מבקשת להניף תמרור אזהרה: המצב רגיש ומסוכן. השארת קהילות המיעוט מאחור, ללא טיפול ממוקד בהישרדותן הכלכלית בתקופת הקורונה, עלולה לגרור פגיעה קיומית ממשית. דווקא בעת הזו חובת החברה להבטיח את קיומן.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת "עולים ביחד", שמקדמת תעסוקה בקרב יוצאי אתיופיה שסיימו לימודים אקדמיים