תחנה לבדיקת קורונה בישראל / צילום: Oded Balilty, Associated Press
בכיר האוצר הפורש, שאול מרידור, יצא במכתב ההתפטרות שלו בגנות ה"ניסיונות לשנות אומדנים תקציביים". אין באפשרותי להגיב במישרין על טענותיו, או לבחור צד כלשהו בסכסוך הפומבי הזה, אך על הרקע הזה כדאי לציין את האופן שבו עוצבה והוצגה חבילת הסיוע של הממשלה לנוכח משבר קורונה. מדובר במסכת של מצגי שווא היוצרת אשליה של תיקצוב נרחב כמו גם נתק בין הכותרת של ההוצאה התקציבית ובין התכלית שלה. כך קורה שהציבור לא יודע מהו הסיוע שניתן בישראל, עד כמה הוא עונה על צרכים קיומיים ומונע מצוקות ואיך הוא מדורג ביחס למדינות מפותחות אחרות. כשפורטים את ההטעיות הללו עולה ומתבסס חשד כי ממשלת ישראל הזניחה את מחויבותה לשמור על אזרחיה בעת משבר - כפי שכה רבות ורבים מאיתנו חשים בתחושת בטן מהרגע הראשון.
ראשית לעניין התכלית: בתשדיר שירות מטעם לשכת הפרסום הממשלתית מציג דני רופ את מה שנהוג לכנות כ"חבילת הסיוע": "מדובר בתוכנית הסיוע הכלכלי הגדולה בתולדות המדינה שנועדה לחזק את הוודאות הכלכלית של כולנו" הוא מסביר ומבטיח כי "הכסף בדרך אליכם". כבר פה טמון זרע ההטעיה: החבילה המדוברת היא חבילה לחיזוק המשק ומערכת הבריאות, וכוללת מרכיבים כמו שיפור תשתיות וחקירות אפידמיולוגיות; סיוע כלכלי-חברתי הוא רק מרכיב אחד בתוכה. בהמשך לכך, גם השוואתה של חבילת "הסיוע" של ישראל לעולם לא מלמדת דבר על היקף הסיוע הכלכלי-חברתי הישירה שסיפקה ישראל.
גם בהיקף החבילה נעשו מניפולציות: הוכללו בחבילה, אם להתבסס על הפרסומים של משרד האוצר, מרכיבים שאינם בגדר הקצאה עכשווית של תקציב לנוכח המשבר. במילים אחרות: ניפחו את החבילה. זה נכון למשל ביחס לחלק מסעיפי השקעה בתשתיות שהוכללו במסגרת חבילת הסיוע. באופן כללי השקעה בתשתיות זה חשוב, אבל זה לא סיוע כלכלי-חברתי ישיר וספק אם השקעה זו תסייע בעקיפין, בטווח זמן נראה לעין, למי שמצוי במצוקה. מעבר להיבט זה נראה כי הוכללו בחבילת הסיוע תוכניות שכבר אושרו ותוקצבו בעבר בתוכנית רב-שנתית - למשל תוכנית חשמול הרכבת ופיתוח הרכבת הקלה בירושלים ובתל-אביב. הצגת תכניות אשר אושרו טרם המשבר כחלק מהתקציב של חבילת הסיוע הייעודית למשבר היא הצגה מטעה היוצרת אשלייה של חבילה נרחבת מכפי שהיא באמת.
וכאן אנו מגיעים ללב העניין; מאחורי כל רעשי הרקע והמניפולציות והניפוח לצורכי תדמית, השאלה היא כמה סיוע כלכלי-חברתי מקבל האדם מן השורה בישראל? האם סיוע זה נופל ממה שמקובל במדינות בעלות פרופיל כלכלי דומה לשל ישראל? האם סיוע זה מספיק כדי לקיים חיים בכבוד או שמא עלול להוביל למצוקה?
ארגון אמנסטי אינטרנשיונל ישראל ערך מספר סימולציות במסגרתן השווה בין סוגים שונים של עצמאים ושכירים בישראל למקביליהם במדינות מפותחות אחרות; הממצאים ברורים: במקרים שנבחנו הישראלים לא רק מקבלים סיוע נמוך בהרבה ממקביליהם במדינות דומות (ואף במדינות שמצבן הכלכלי בעייתי יותר משל ישראל) אלא הם גם יורדים מתחת לקו העוני והמצוקה בשל הסיוע הבלתי-מספק. יתרה מכך, המדינות שהיו נדיבות יותר בסיוע חוו לא פעם שיעורי אבטלה נמוכים בהרבה לעומת ישראל. כך שבניגוד למיתוס הרווח, סיוע נדיב המיושם בחוכמה לא יוצר תמריץ לאבטלה ולא מביא לאסון כלכלי.
כמובן דרושה עוד בחינה מקיפה ושיטתית של רמת הסיוע שמקבל האדם הפשוט בישראל, שכוללת טיפוסים ומקרים שונים. זו חובתה של המדינה לקיים בחינה כזו כדי לוודא שאיש לא נותר מאחור ומתוך מחוייבותה של ישראל לאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות עליה חתמה ואותה אשררה כבר ב-1991. אם, כפי שעולה מהבחינה המדגמית של אמנסטי, העניקה ישראל סיוע מזניח שנופל מזה של מדינות עם יכולת כלכלית פחותה משלנו, הדבר עשוי להיחשב כהפרה של האמנה.
הכותב הוא מנהל התוכניות באמנסטי אינטרנשיונל ישראל; הנתונים מבוססים בחלקם על נייר עמדה שחיבר עמיר שוורץ עבור אמנסטי ישראל