האסי שלי: מחשבות על הסכסוך המסעיר
הקדמה: בשבועות האחרונים רעשה וגעשה הארץ בשל העימות שהתעורר סביב היעדר האפשרות של הציבור הרחב ליהנות ממנעמי נחל האסי היפה שזורם בתוך קיבוץ ניר דוד. המאבק על האסי מעורר אמוציות ואלימות שלא ראינו כמותן שנים ארוכות והוא מלובה בצורה צינית על ידי בעלי אינטרסים, שחוככים את ידיהם בהנאה למראה כאבם של הצדדים הניצים.
למרות שיש לסכסוך הזה היבטים משפטיים, עד היום, נמנעתי מלהתייחס אליו בשל המורכבות שבו ובשל והרגישות שבו. בשל העובדה שהסכסוך על האסי הוא כזה שאין בו טועים - צודק מי שטוען שהאסי הוא משאב ציבורי שכל ישראלי זכאי ליהנות ממנו. צודק מי שטוען שתושבי ניר דוד שהתיישבו במקום בשנות ה-30 זכאים לשמר את שגרת חייהם. ואולי נמנעתי מלכתוב על הסכסוך על האסי גם בשל העובדה שגדלתי במקום דומה לקיבוץ ניר דוד וחששתי שלא אצליח להיות אובייקטיבי. כשהצלחתי לכתוב, זה מה שיצא:
בלב הישוב שלי היה נחל. בחודשי הקיץ הוא היה יבש כמו המדבר. אכזב, מאכזב, חסר תועלת. רובץ לו שם סתם ומתמלא בעשבים יבשים, מתפתל כלטאה חומה ארוכה בין הבתים הקטנים עם הגגות האדומים שכונו "חדרים" ושבהם גרו רק המבוגרים, מתלהט בשמש העמק, מחכה כמו כולנו שהכותנה תלבין, שהסברסים יבשילו, שהרימונים יהפכו אדומים.
אבל בסביבות חנוכה היה הנחל מתעורר. גשמים ירדו, מעיינות פיכו, ונחילי מים ירדו מהרי מנשה ומהכרמל וזרמו והלכו ומילאו אותו ולקראת נר שמיני הוא היה מתחיל לשצוף ולגעוש ולסעור. לזרום, כמו זרם מחשבות של ילד. ממזרח למערב, כטבעם של נחלים.
הנחל היה אמצעי להפרחת השממה
חלק ממייסדי הישוב הקשישים הפנו לנחל עורף בתקופה הזו. הוא הטיל עליהם אימה כי הזכיר להם את הנהרות הגדולים של מערב אירופה, את הוויסלה, הדנובה, והריין. נהרות שנמהלו בדם האבות האימהות והאחים והאחיות שהם השאירו שם, מאחור, לטובת מלחמה אחרת, לטובת חלומות בלתי אפשריים ועבודה בלתי נגמרת, לטובת שאיפה כמעט מסוכנת לשוויון מוחלט בין בני אדם ולמחיקת ההבדלים ביניהם. לטובת אידיאלים נשגבים שאולי לא מומשו אפילו לרגע ושגבו הרבה קורבנות בדרך, אבל שבזכותם, כנראה, היה אפשר לחיות. לטובת פלשתינה א"י. כדי להפוך אותה למדינת ישראל.
אבל למרות אימת הזיכרונות שנשקפה מימיו, הם התגברו והשקו בהם את השדות ואת הבהמות וגידלו בהם דגים. כי בשביל המייסדים, הנחל, כמו כל דבר אחר בעולם, היה בסופו של דבר אמצעי. אמצעי להפרחת השממה, אמצעי לניצחון על הגרמנים, האיטלקים, האוקראינים, הערבים, היתושים, וכל מי שעמד בדרכם להגשמת החלום הציוני. לחיים חדשים.
הדור השני עסק בשאלות הגדולות
בני הדור השני עברו על פני הנחל כמעט אדישים. הם, שנולדו כאן, ראו את זרימתו כל כך הרבה פעמים והוא לא הזכיר להם כלום מלבד את עצמו ואת עצמם. הם היו טרודים בעבודה בשדה ובמפעל ובשיחות משותפות ארוכות ונוקבות שנמשכו אל תוך הלילה. שיחות שעסקו בכל פעם בנושא אחר אבל למעשה כולן עסקו רק בשאלה אחת גדולה: האם להתחיל להתפרק מהסוציאליזם ומהשיתופיות עכשיו ומיד, או למשוך את האשליה עוד ולחכות עם השינוי.
ותמיד הם החליטו להמשיך לחכות. גם כשישראל הפכה מעצמה, גם כשנערי הישוב היו שותפים לכיבוש ירושלים וסיני והגולן, גם כשרבים מדי מהם לא חזרו משדות הקרב, גם כשהמדינה השתנתה, גם כשבגין עלה לשלטון. והם המשיכו באורחות חייהם המשונות גם כשהם הפכו לפחות רלוונטיים, גם כשהעולם מסביב כבר לא היה מוכן לקבל זאת.
עבורנו, הילדים, הנחל היה נהר גדול של כיסופים. כשזרם בחורף נכנסנו אליו עשרות פעמים ובכל פעם הרגשנו שזו הפעם הראשונה. וכשהיה לנו קר היינו מתעטפים במעילי דובון כחולים, זהים, ונועלים נעלי בית חומות, כעורות, זהות, שנתפרו בסנדלריה המקומית, ומכינים סירות קטנות מקלקר או מעץ, קובעים תורן בטבורן ומחברים לו מפרש בד משולש וקושרים אליהן חבל ארוך שהיה מלופף בקצהו על ענף של עץ פקאן או שקד.
והיינו רצים מבתי הילדים (אף פעם לא הלכנו, תמיד היינו רצים), ונעמדים על גשר הבטון שליד משק החיות ומשלשלים את הסירה אל הנחל שמתחתינו עד שנגעה במים. ואז היינו משחררים לה את החבל לאט והיא הייתה שטה עליו, נעלמת בין הגלים ואז צצה ומופיעה שוב וחוזר חלילה. ולרוב, אחרי זמן מה, אחד החבלים היה נקרע והסירה הייתה בורחת ואז כולנו, כאחד, היינו רצים אחריה לאורך הגדר של שיכון ל"ו, מנסים להדביק אותה לפני שתגיע לקישון ואחר כך לים.
בימים, הנחל היה עבורי מעין של אהבה, אבל בלילות הוא היה המחסום שעמד ביני לבין גן העדן האבוד שממנו גורשתי בגיל שבועיים - מבית הוריי. כי בכל עונות השנה הפריד הנחל ביני לבין אבי ואמי. בית הילדים שבו התגוררתי, אכלתי, התקלחתי וישנתי, היה מעברו האחד. ביתם, מצדו השני.
המרחק היה כ-200 מטר. 200 מטר הם כ-450 צעדים של ילד בן 5 בגובה מטר ואסימון. כבר סיפרתי כאן פעם איך באומץ, שלעולם לא יהיה לי שוב כמוהו, הייתי ממתין מדי לילה לשמוע את טריקת הדלת של המטפלת העוזבת את הגן אחרי ההשכבה, ואז הייתי חומק מהמיטה, פותח חרישית תריס ורשת נגד יתושים, מזנק יחף אל הלילה ורץ בשיא המהירות לבית של אמא ואבא.
בדרך, הייתי צריך לחצות את הנחל. לפעמים, הייתי חוצה אותו על גשר הבטון. אבל לפעמים, כשרציתי לקצר או כשאדם מבוגר היה מתקרב באופניו על הגשר, הייתי מתחבא מאחורי אחד העצים ואז קופץ מעל הגדר הירוקה וחוצה את מימי הנחל. ואז המשכתי לרוץ, רטוב כמעט עד מותניי, עד שהייתי מגיע אל דלת בית הוריי ומכה בה בחוזקה ואחד מהם היה פותח, ואוסף אותי אליו.
החלק היפה ביותר של הנחל היה מחוץ לישוב. ביער. פעם או פעמיים בשבוע היינו מטיילים אליו עם הגננות והמורות וההורים. קטפנו פטריות אורניות שגדלו בסביבותיו ואחר כך טיגנו אותן בתוך ביצה מקושקשת שקראנו לה ביצה "מבולבלת", הכנו מדורות במערות הסמוכות אליו וקפצנו לתוכו מהסלעים. כשבגרנו, היינו מצרפים לטיולים שלנו את המתנדבות שהגיעו מחו"ל. אנחנו היינו מתאמצים לפתות אותן והן היו מתאמצות לא לגחך נוכח בתולינו ונוכח דלותו של הנחל ביחס לנהרות שהכירו, הוויסלה, הדנובה, והריין.
הנחל שלי הוא לא רק שלי
בתחילת שנות האלפיים החליטה המדינה להרחיב את אפיק הנחל היפה, בחלק שלו שזורם מחוץ לישוב. למתן את הגדות, להסדיר את התוואי מבחינה הנדסית, ולאפשר לציבור הרחב גישה נוחה אליו. שביל הליכה יפה מעץ פותח לאורכו של הנחל, בחלקו העליון הוכשר חניון גדול לאוטובוסים, שולחנות עץ ופינת מנגלים, ומדי שבת וחופש הוא נמלא המון אדם שמגיעים אליו מכל רחבי הארץ.
הנחל הזה היה הבית שלי. הוא תמיד יהיה הבית שלי. אבל הוא מעולם לא היה שייך לי וגם מעולם לא רציתי לגזול אותו מאף אדם אחר. הוא זורם מההרים כבר מאות אלפי שנים והוא יהיה כאן הרבה אחרינו. אחרי שכל הסכסוכים יזרמו לים.
