מפגינים נגד אי־שוויון בברזיל. פערים גדולים מדי נוטים לבוא לידי ביטוי בזעם ציבורי / צילום: Silvia Izquierdo, AP
יחד עם נפילת חומת ברלין התנפץ גם הקומוניזם במזרח אירופה בקול רעש גדול. המשטר שהתיימר לייצר שוויון כלכלי וחברתי לכל, ושהיה מבוסס על תכנון מרכזי ומעורבות חסרת גבולות של המדינה בחיי אזרחיה, קרס. הוא לא באמת מימש את האידיאולוגיה שלו. אומנם הוא דאג לצרכים הבסיסיים של אזרחיו, כמו בריאות, חינוך וקיום לעת הפנסיה, אבל זה היה מצב שבו "כולם" שווים אבל עניים, והיו גם אחרים שהיו שווים יותר.
ב-1989 חגגו ארה"ב והעולם המערבי בכללותו את ניצחונם על ברית המועצות, והקפיטליזם חגג את נצחונו על הקומוניזם. נותרה אומנם מעצמה אחת - סין - שמגדירה עצמה קומוניסטית, אבל את כל ההתקדמות המרשימה שלה בעשרות השנים האחרונות היא עשתה בזכות הקפיטליזם, ובפועל, המשטר הכלכלי-חברתי שלה הוא קפיטליזם, שמייצר גם הרבה מיליארדרים.
הקפיטליזם הוכיח עצמו כמשטר כלכלי שמעודד חופש, יצירתיות, יזמות ותחרות, והוא תרם ותורם תרומה אדירה לאנושות. הוא תרם להתקדמות הטכנולוגית העצומה, שיפר את רמת הבריאות, את רמת החינוך, אבל "על הדרך" גם הגביר את רמת האי-שוויון, לא בין מדינות (להיפך, זו הצטמצמה) אלא בין אזרחי אותה מדינה.
יש באמת שוויון הזדמנויות?
ישנה גישה שאומרת שאי-שוויון אינו דבר רע. הוא דבר טבעי ואין בו כל פסול. כל אדם אחראי לגורלו וכל אדם זכאי ליהנות מפרי מרצו ויכולותיו, ואם אדם אינו מצויד באלה, אז זה בסדר גמור שמצבו הכלכלי-חברתי יהיה נחות בהשוואה לאחר. יתרה מכך, על פי גישה זו, קיומו של אי-שוויון מראה לאנשים שיש לאן לשאוף להגיע במעלה הסולם החברתי, וסיפורי הצלחה נותנים השראה לאחרים.
הגישה הנגדית גורסת שעם כל ההערכה שאנו רוחשים ליזמים יצירתיים וחדשניים ולמתעשרים הגדולים, כמו ביל גייטס, מארק צוקרברג, ג'ף בזוס ואחרים, אסור לשכוח שהם מנצלים ידע שנוצר קודם לכן על-ידי אחרים - ידע משותף מצטבר של האנושות.
מעבר לכך, הבעיה הבסיסית בגישה שמצדדת באי-שוויון, היא שחרף האמירה שלפיה "כל בני האדם נולדו שווים", הרי שמבחינה כלכלית וחברתית, אין חיה כזו. למי שנולד בזמביה אין אותן הזדמנויות שיש למי שנולד בתל אביב; ואפילו בישראל הקטנה, למי שנולד למשפחה שבה העוני עובר מדור לדור, אין אותן הזדמנויות של מי שהוא בן תפנוקים למשפחה אמידה. בקצרה, אין באמת שוויון הזדמנויות.
ואם נעזוב לרגע את עולם הערכים, השאלה היא מה טוב יותר לכלכלה ולחברה? אי-שוויון ברמה גבוהה או ברמה נמוכה?
מהם הנזקים של רמת אי-שוויון גבוהה?
אפשר להתייחס לאי-שוויון בשלוות נפש, ולומר שזה מנהגו של עולם. כך היה וכך יהיה, ואין בכך כל נזק. אבל יש מחקרים בעולם ובישראל שמצביעים על כך שלפערי השכלה, הכשרה מקצועית וכסף יש השפעה שלילית על הצמיחה. חלק מכך נובע מזה שרמת אי-שוויון גבוהה גורמת צריכה נמוכה יותר, שכן העושר של הסופר-עשירים נשאר "קבור" בנדל"ן ובניירות ערך.
זה לא נגמר בכך. פערים גדולים מדי שקיימים במדינות דמוקרטיות, סופם שיתבטאו בזעם ציבורי, במחאות ובאיומים על היציבות השלטונית והחברתית. כלומר, יש לכך השלכות שאינן רק כלכליות ישירות וטהורות.
אכן, רמה מסוימת של אי-שוויון היא בלתי נמנעת, וגם אין בה רע, ואולי אפילו להיפך. אבל, כמו כל דבר בחיים, השאלה היא שאלה של מינון.
במובן הזה חל שינוי דרמטי ברמת האי-שוויון ב-50 השנים האחרונות בחברות הקפיטליסטיות. בשניים-שלושה העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, רמת האי-שוויון הייתה נמוכה יחסית. כך למשל, השכר של מנכ"לים בחברות אמריקאיות גדולות היה אז בערך פי 15 מהשכר החציוני של עובדיהם, ואילו כיום הוא עומד על פי 250 בערך.
שכר המינימום בארה"ב שונה ממדינה למדינה, ובהרבה מהמדינות הוא עומד מאז 2009 על 7.25 דולרים בשעה, והוא לא עודכן מאז - כך שערכו נשחק עקב האינפלציה.
עוד מתברר באחרונה כי שיעור המסים מכל הסוגים שמשלמים המיליארדרים, נמוך משיעור המס שמשלמים כל האמריקאים האחרים: 23% מול 28%. או כפי שאמר זאת המשקיע האגדי וורן באפט: "המזכירה שלי משלמת שיעור מס גבוה ממני".
ואם מדובר בשחיקה, הרי שהשכר הריאלי של מעמד הביניים, שהוא החלק הגדול באוכלוסייה, לא השתפר ב-50 השנים האחרונות למרות הצמיחה האדירה של המשק האמריקאי. ובמילים אחרות, רוב רובם של האמריקאים לא נהנו מהצמיחה, שפירותיה הלכו לקבוצה קטנה מאוד של אנשים. וכך, שיטת המס בארה"ב מייצגת משטר פלוטוקרטיה - שלטון העשירים.
כיצד ומתי זינקה רמת האי-שוויון?
המדיניות הכלכלית של דונלד רייגן בארה"ב ושל מרגרט תאצ'ר בבריטניה הייתה מבוססת על העיקרון של שוק חופשי, מינימום התערבות ממשלתית והפחתת שיעורי המס. עד היום יש ויכוח האם המדיניות הזו הוכיחה את עצמה. ואולם, הסמיכות לנפילת הקומוניזם בברית המועצות סייעה בשעתו לתזה שזוהי המדיניות ואין בלתה.
שיעור המס השולי בארה"ב עמד זמן רב על 90% והורד ל-70%. רייגן הוריד אותו ל-28%. ואז, במבחן התוצאה מה קרה? ההכנסה הלאומית לנפש גדלה ב-30 השנים האחרונות ב-1.1% בשנה לעומת 2.2% ב-30 השנים שקדמו, וזה הבסיס לאכזבה של מעמד הביניים. הטיעון, אגב, של הצורך בהורדת מס, שמושמע כל אימת שנעשית רפורמה של הקלה משמעותית בשיעור המס, הוא ששיעור מס גבוה גורם להעלמות מס ולכלכלה שחורה - ולכן "אין ברירה".
האי-שוויון במתכונתו הנוכחית לא נוצר, אם כן, יש מאין. הוא תוצאה של כוח שנצבר אצל קבוצה מצומצמת, והרבה יותר מאורגנת מהציבור הרחב, ומכיוון שהיא בעלת המאה, הרי שהיא גם בעלת הדעה. היא מגובה באידיאולוגיה ומצוידת בעורכי הדין הטובים ביותר, בלוביסטים המקושרים ביותר, בהשפעה גדולה על הפוליטיקאים, ובארה"ב - גם ב"תרומות" לפוליטיקאים, כך שבסופו של יום, היא זו שמכתיבה, ולפעמים גם כותבת, את החוקים.
החוק מגן על העושר של הפרטים האמידים במגוון דרכים, כמו מתן אפשרות למקלטי מס, רישום של שני סוגי מניות, עדיפות ונחותות, כמו גם מתן אפשרות לטייקונים לשלוט בשרשרת של חברות במבנה פירמידלי בעזרת מינוף בהלוואות זולות ועם מעט מאוד הון עצמי.
השכר הוא רק חלק קטן מהסיפור
מעבר לפערי השכר, הרי שבמונחי ההון, המאיון העליון של ארה"ב (1% מהאוכלוסייה) מחזיק כיום בהון שמשתווה כמעט לכל ההון של מעמד הביניים, שמונה עשרות מיליוני בתי-אב "המאכלסים" את העשירונים החמישי עד התשיעי, וכוללים מעמד ביניים עליון, בינוני ותחתון.
רמת האי-שוויון כיום, כך קובעים כלכלנים, חזרה אחורה לרמתה מלפני 100 שנים, בתחילת המאה ה-20, כאשר העשירון העליון מחזיק כיום ב-74% מהנכסים. 50% מהעשירונים התחתונים מחזיקים כיום רק ב-6.1% מהנכסים ו-35.7% מההתחייבויות, על פי מחקר של הפדרל ריזרב.
מובן שרפורמת המס של הנשיא דונלד טראמפ רק החריפה את הפערים מעבר להפחתת המס על העשירים, ועל התאגידים שמהם שואבים העשירים חלק ניכר מעושרם.
האי-שוויון ברמת ההכנסה השוטפת, כפי שהוא נמדד באמצעות מדד ג'יני, הוא אפוא אכן חלק קטן מהתמונה הגדולה. את האי-שוויון הזה ניתן לצמצם, למשל, על-ידי מתן הכנסה חודשית קבועה לכל אזרח, לכל חייו, דרך שיש לה תומכים הן באגף השמאל הכלכלי והן באגף הימני.
מהלך כזה לא ממש משנה דרמטית את רמת האי-שוויון, אבל הוא יכול אולי להבטיח קיום בכבוד לכל - תלוי, כמובן, בכוח הקנייה של הסכום שיינתן. ואפשר גם להנהיג מדיניות מיסוי פרוגרסיבית מאוד על הכנסות מעבודה.
אבל הבעיה העיקרית היא לא בהכנסות מעבודה, אלא בצבירת ההון ובהכנסות שנובעות ממנו. את הפער הזה קשה מאוד לצמצם, שכן בעלי העניין, בעלי המאה, הם גם בעלי הדעה, ויש בכוחם לנטרל חקיקה שרעה להם.
ובכל זאת, בהרבה ממדינות OECD יש מס ירושה. זה כולל את יפן ואת קוריאה הדרומית בשיעור גבוה, וכך גם בצרפת, בבריטניה ובארה"ב. לעומת זאת, שיעורי המס בשווייץ ובאיטליה נמוכים, ודווקא במדינות כמו שבדיה ונורבגיה, אוסטרליה וניו זילנד, וגם בישראל - אין מס ירושה.
והיכן נמצאת ישראל מבחינת האי-שוויון?
בישראל רמת האי-שוויון נתונה לוויכוח, בין אלה הטוענים שהיא בין הגבוהות בעולם, כפי שטענה נגידת בנק ישראל לשעבר, קרנית פלוג, ומצביעים על כך שהעשירון העליון מרוויח פי 31 מהעשירון התחתון; ובין אלה שגורסים שהיא ב"מקום טוב באמצע", כפי שסבור נגיד בנק ישראל הנוכחי, פרופ' אמיר ירון.
במונחי מדד ג'יני, שנע בין 0 (שוויון מלא) לבין 1 (אי-שוויון קיצוני), הממוצע של מדינות OECD עומד כל כ-0.32. ישראל עומדת על כ-0.35 במדד זה - רמה שהיא גבוהה מזו של צרפת, בלגיה, פינלנד ומדינות אחרות, ונמוכה, למשל, מזו של ארה"ב, 0.39.
הוויכוח הזה, על מקומה של ישראל, לגיטימי כמובן, אבל עם כל הכבוד לו, הוא מפספס שלוש נקודות. מהן? על כך, בטור הבא בנושא.
הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק