ליידי איבון קוקריין סורסוק / צילום: באדיבות משפחת ליידי איבון סורסוק
ליידי איבון קוקריין סורסוק מתה מפצעיה בביירות ביום שני, 31 באוגוסט. האישה המיוחדת והאצילית בת ה-98, שקורות חייה היו שזורים בספרי ההיסטוריה של כל המזרח התיכון ולמעשה שלובים באופן עמוק גם בקורות הימים של הציונות, החזיקה מעמד 27 ימים אחרי אסון הפיצוץ הענק שאירע בעיר בתחילת אוגוסט.
עד ליום מותה התגוררה ליידי קוקריין בארמון סורסוק, הארמון המשפחתי המפואר שבאשרפייה, הרובע הנוצרי של ביירות, אשר ניזוק קשות בפיצוץ הענק בנמל בעיר. כמה ימים אחרי הפיצוץ, 10 באוגוסט וליידי קוקריין עדיין בין החיים, תועד בנה, רודריק סורסוק, ניצב בלב הארמון בסלון עתיק והרוס. פסנתר הכנף עוטה שכבת אפר מאחוריו, קורות הבניין שבורות על הרצפה, רודריק מוקף בכיסאות עץ הפוכים. הרס בכל מקום.
תמונתו זו, שגם מופיעה בתחילת הכתבה, ליוותה חלק מהפרסומים הרבים על מותה וחייה של ליידי קוקריין, שהייתה נדבנית, אספנית אמנות ואחת הנשים המפורסמות ביותר של ביירות. הייתה לה אזרחות משולשת - בריטית, איטלקית ולבנונית - ואת 98 שנות חייה חילקה בין נאפולי, ביירות, לונדון, אירלנד ומקומות נוספים. אך בערוב ימיה הפכה ביירות למרכז תשוקתה. היא תרמה הון למטרות פילנתרופיות, טיפחה את הסביבה, הגנה על קהילות מקומיות והתרכזה בשימור מבנים ומורשת ארכיטקטונית.
בשבוע האחרון ספדו לה עיתוני העולם. הם חלקו מידע מרשים על חייה ופועלה וסיפרו על הארמון המיוחד שניזוק. אבל פרט משמעותי בתולדות חייה נשמט מהאזכורים הללו. לליידי קוקריין ובני משפחתה היה חלק מרכזי בתולדות היישוב הציוני בארץ ישראל והם ניהלו קשרים הדוקים עם יהושע חנקין, לורנס אוליפנט, ארתור רופין וגם עם הנשיא לשעבר חיים הרצוג.
לפני שנעמיק בהיסטוריה, נתעכב עוד רגע על ההווה. הליידי היא קורבן אחד מתוך 190 הרוגים, 6,500 פצועים, שלושה נעדרים ו-300 אלף איש שנותרו ללא קורת גג בעקבות הפיצוץ העצום ב-4 באוגוסט. לפי הערכות, 2,750 טונות של אמוניום חנקתי, שהוחרם שש שנים לפני כן מספינה בנמל ביירות ואוחסן באופן לא תקין, החריבו חלקים נרחבים מהעיר. הפיצוץ היה כה עז שיצר רעידת אדמה בעוצמה של 3.3 בסולם מגניטודה, והנזק המשוער שלו הוא 15 מיליארד דולר.
ארמון המגורים של ליידי קוקריין הוא אחד המבנים שניזוקו קשות כאמור. אבל זו לא המכה הראשונה שספג. הארמון, שהוקם ב-1860, כבר שרד מלחמות עולם, מלחמות אזרחים ומתקפות על העיר ביירות. לאחר שנפגע במלחמת האזרחים הממושכת בלבנון ובמשך 20 שנה נעשתה בו עבודת שחזור ושיפוץ, ב-2010 הוא נפתח לציבור, על גניו, לאירועים ושמחות. הפיצוץ שאירע בחודש שעבר, ומיוחס לרשלנות ממשלתית ומעורבות עמוקה של ארגון חיזבאללה בהכנסת נשק וחומרים מסוכנים לתוך העיר, פגע בו שוב. ליידי קוקריין, שהקדישה את חייה לשחזור מורשת וארכיטקטורה לבנונית, לא שרדה כדי לראות את ההרס. ממשיכיה ייאלצו כעת לשקמו בשנית ולהחזיר עטרה ליושנה.
800 אלף דונם בישראל
ליידי קוקריין היא נצר למשפחת אצולה, עתירת נכסים ומורשת. היא עצמה נולדה בנאפולי בשנת 1922. אביה אלפרד מוסה סורסוק היה בן למשפחת רוכשי הקרקעות הגדולים במזרח התיכון, ואמה דונה מריה דה-קסנו הייתה בת למשפחת אצולה איטלקית, שושלת של משפחת האפיפיור.
הירושה המשפחתית שלה כללה מאות אלפי דונמים של קרקעות באזור עמק יזרעאל, הגליל המערבי, עמק חפר, חיפה ויפו. שטח האדמה שעליו עומד כיום מקדש הבהאים (מקדש הבאב) היה בבעלות המשפחה וכך גם רחובות מרכזיים ביפו ומאות דונמים באזור רחוב אילת. כל אלה נרכשו החל מ-1870, אז מכר השלטון הטורקי אדמות בישראל לנתיני האימפריה העות'מאנית. משפחת סורסוק בעלת הממון רכשה לא פחות מכ-800 אלף דונמים ברחבי ארץ ישראל, בהם כ-200 אלף דונמים בעמק יזרעאל.
ב-1891 החלו פעילים ציונים לנהל עם בני סורסוק מו"מ על קרקעות. חלקה חלקה, אזור אזור, רכשו יהושע חנקין, לורנס אוליפנט, ארתור רופין, קק"ל וההסתדרות הציונית. סביב 1925 עשתה משפחת סורסוק רשימת עסקאות ארוכה: שטחים בעיר התחתית של חיפה, 10,000 דונם בעמק בית שאן, 30 אלף דונם בעמק חפר. מרחביה, מזרע, תל עדשים, נהלל, כפר יחזקאל, תל יוסף, יוקנעם, רמת יוחנן ועין חרוד - כולם הוקמו על אדמות שנרכשו ממשפחת סורסוק.
מוסה סורסוק, אביה, עשה את עסקיו עם גואל הקרקעות יהושע חנקין, כשהאחרון הגיע לביירות למפגשים לצורך כך. לימים תעיד אחייניתו של חנקין, צילה שהם-פיינברג, על נסיעת עבודה לביירות, כשהיא מלווה את הדוד וצופה בחתימה על עסקה נוספת לרכש קרקעות. שהם-פיינברג, שהייתה אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג ממחתרת ניל"י, כתבה כך: "ביקרתי עם דודי יהושע חנקין ז"ל אצל אביה של הליידי קוקריין, מר אלפרד סורסוק, והייתי עדה לחלקו הרב והחשוב במכירת קרקעות ליישוב היהודי. את זאת הוא עשה חרף התנגדות חריפה מצד גורמים קיצוניים ולאומניים בעולם הערבי וחרף איומים על חייו. לי אישית אין כל ספק כי לולא העזרה הגדולה שיהושע חנקין קיבל ממשפחת סורסוק בדרכים שונות, נוסף כמובן לעצם מכירת הקרקעות על ידה, לא היה נגאל העמק בזמנו" (עוד על תיעוד המסע של חנקין ושהם-פיינברג לביירות ראו במסגרת).
ב-1946 התחתנה ליידי קוקריין עם סר דזמונד קוקריין, בן אצולה אירי ששירת בביירות כקונסול כללי מטעם מדינתו, ונדדה בין ביירות ללונדון. ארבעת ילדיהם למדו בבית ספר בלונדון. בשנת 1948, עת הוקמה מדינת ישראל, עוד היו בידיה קרקעות מרובות, במיוחד באזור רחוב אילת ביפו ובעיר חיפה. אבל לפי חוק נכסי נפקדים של שנת 1950, היא הוכרזה נפקדת ורשות הפיתוח נטלה את השליטה על נכסיה.
עוד באותה השנה פנתה ליידי קוקריין לשלטונות בישראל בבקשה לשחרר את הקרקעות, אך זו נדחתה. ב-1966 פנתה שוב, וגם תביעה זו נדחתה. במשך שנים היא המשיכה להפעיל עורכי דין בלונדון, ואף גייסה את הקהילייה היהודית בבריטניה לספר שמשפחתה סייעה ליהודים לגאול אדמות, להקים את המפעל הציוני, בתקווה שאולי זה מה שיציל את אדמותיה. אך גם זה לא עזר.
בישראל הצעירה לא היו מוכנים לייצר תקדים למקרה שבו אזרחית לבנונית בעלת רישום עות'מאני מוכח על קרקעות מקבלת מהמדינה הכרה בבעלות ואף פיצויים. וכך בסוף שנות השישים פנתה קוקריין, בתיווכם של עורכי דין בריטים, לעורך הדין חיים הרצוג, לימים נשיאה השישי של מדינת ישראל.
כשהרצוג הקים את משרדו המפורסם הרצוג פוקס נאמן ב-1972 הוא הביא עמו את תיק של ליידי קוקריין כנדוניה. הוא החליט למקד את תשומת הלב בהיותה אזרחית של כמה מדינות ובעלת מעמד דיפלומטי וכן בעובדה שלא ניתן היה להכחישה: משפחת סורסוק סייעה בחפץ לב למפעל הציוני לקום על הרגליים בעשרות השנים שלפני קום המדינה.
אבא אבן והרצוג מתכתבים
החיפוש אחר התיק המדובר הוביל אותנו לארכיון של משרד הרצוג פוקס נאמן ברחוב ויצמן בתל אביב. לבקשת גלובס אפשרו לנו לחטט במסמכים הישנים, ותיק קוקריין, בארגז חום ישן, עמוס בדפים מצהיבים, נשלף והובל אחר כבוד לקומת חדרי הישיבות של המשרד המפואר.
עו"ד מאיר לינזן, שותף-מנהל במשרד, נכנס לעבוד כמתמחה צעיר בו בשנים הרלוונטיות, והארגז הזה הונח אז על שולחנו. השבוע הוא נזכר בתיק המיוחד, אולי התיק הבינלאומי-גיאופוליטי הראשון שבו טיפל: "חיים הרצוג כמובן היה אישיות בינלאומית מוכרת, הם היו פונים אליו בשם 'גנרל הרצוג'. למרות שרוב העבודה המשפטית אפורה, הרבה פעמים הגיעו למשרד שלנו תיקים חריגים עם סיפורים אקזוטיים כאלה".
מה אתה זוכר מהדיונים שלכם במשרד על התיק?
"אני זוכר ישיבת שותפים עם פוקס ונאמן וכמובן הרצוג. המשרד שלנו היה אז קטן, הזמינו אותי כמתמחה לישיבה. השותפים אמרו להרצוג שזה תיק אבוד ושאין מה לעשות איתו. אבל הוא האמין בעמדות של אנשים צעירים, ואני חשבתי שזה תיק מיוחד, עם נסיבות חריגות. לא יכול להיות חריג יותר מן הסיפור הזה. זו משפחה עם נסיבות היסטוריות, היא התנגדה לאש"ף, היא התנגדה לסורים. זו אחת המשפחות הערביות הבודדות שדיברו ותמכו במפעל הציוני.
"לפי חוק נכסי נפקדים קיימת ועדה המוסמכת לאשר מקרים חריגים. ליידי קוקריין פנתה לוועדה החל מ-1950 ופניותיה נדחו". כשהרצוג קיבל את התיק והתחיל לעבוד, הוא כתב מכתב לשר החוץ אז אבא אבן. "צריך לזכור שאבא אבן הוא הגיס של חיים הרצוג והם מתכתבים. היום בטח היו פוסלים כזה דבר".
אנחנו מדפדפים במסמכים הישנים שבתיק ומוצאים את חלופת המכתבים: הרצוג מבקש מאבן שינחה את נציגו בוועדת חריגים של נכסי נפקדים לתמוך בשחרור נכסיה של הליידי, ומציין כי ראשי יהדות בריטניה תומכים בה. אבן נעתר. וכך כתב הרצוג לאבא אבן במכתב מ-28 באפריל 1969: "אבא יקר, שוחחתי איתך בזמנו על הטיפול שאני נותן, לפי בקשת סר אייזיק וולפסון וגורמים אחרים, ביחס לרכוש ביפו של ליידי קוקריין שהיא רעייתו של דסמונד קוקריין שהוא, בין היתר, קונסול כללי כבוד של אירלנד בלבנון. ליידי קוקריין באה ממשפחה ערבית ידועה פה, אולם הייתה נשואה לסר דסמונד עוד לפני 1948. כפי שתראה מהר"ב, שר החוץ האירי מתעניין אישית בכל הפרשה ואיתו עוד יהודים טובים כגון מרכוס זיו וכו'. הנושא חייב לקבל אישור הוועדה הבינמשרדית, אולם שם כנראה דרושה תמיכת נציג משרד החוץ, הוא ד"ר מגדל. לאור זאת אני מעביר לך את הנושא כדי שתוכל להנחות את ד"ר מגדל בהתאם. שלך, ח' הרצוג".
ב-30 במאי 1969 מתקבלת תשובתו של אבן: "חיים יקר, הריני מאשר בתודה קבלת מכתבך מ-28 באפריל 1969 בעניין ליידי קוקריין. הנני למד ממנהל מחלקת התביעות, ד"ר מגדל, כי בקשתה של גב' קוקריין הובאה בפני הוועדה הבינמשרדית עוד ב-1967, וביוזמת משרדי, ברם כל חברי הוועדה - פרט לנציג משרד החוץ - הצביעו נגד היענות לבקשה. לפי מיטב ידיעתי, אין תקדימים של שחרור נכסי נפקדים שהנם 'נתיני אויב' וגם תושבי מדינה ערבית. חוששני על כן שגם אם ייערך דיון חוזר בתביעתה של גב' קוקריין, ספק אם תאושר בקשתה. עם זאת, הנחתי את ד"ר מגדל לתמוך בבקשת הגב' קוקריין, אם בקשתה תעלה לדיון, לאור העניין המיוחד שמגלים בגורל תביעת ה"ה וולפסון וזיו ושר החוץ של אירלנד. בברכה, אבא".
אבל אז מתחלף השלטון בישראל. שר החוץ זז מתפקידו, ושר החוץ החדש, משה דיין, מחליט שלא לנקוט עמדה וכך מפיל את העניין.
מכתב מנשיא לבנון
אחרי תשובות שליליות מוועדת חריגים של נכסי נפקדים מחליט עו"ד הרצוג לעתור לבג"ץ. הוא מבקש עזרה מבנו, מייק, אז בן 26 וקצין במודיעין. בעקבות פנייתנו צלל מייק לתוך ספרי ההיסטוריה ואיתר את האזכורים על משפחת סורסוק. "לקראת הדיון בבג"ץ ציידתי אותו בכעשרה ספרים", הוא מספר. "אבי רצה להראות לשופטי העליון שלא מדובר במקרה רגיל של נכסי נפקדים, והקטע שלי היה לחקור את ההיסטוריה של המשפחה עבור המשפט.
"גם לו היה חשוב שלא ייווצר תקדים בתחום הקרקעות כי זה יכול היה להיות מדרון חלקלק. אני זוכר את התלבטות שלו אם ללכת לבג"ץ או לא מתוך החשש לתקדים משפטי. כולם אמרו לו, אתה הולך להפסיד את התיק, אין לזה סיכוי. אבל הוא למד את החומר, חשב על היחס החיובי של משפחתה של ליידי קוקריין לציונות ולהתיישבות הציונית והחליט שהמקרה שלה שונה. אני זוכר שהכנתי לו תיק חום כזה, מעין מזוודה, ושמתי לו בפנים את הספרים עם מראי המקום".
הארגז החום מכיל עוד המון מסמכים. התיקיות נשלפות ונפרסות על שולחן העץ. מתוך תיקייה בכחול דהוי עולה מכתב בחתימת יד מקורית. נשיא לבנון לשעבר כמיל נימר שמעון כותב ב-8 במאי 1980: "לכל המעוניין: ליידי קוקריין וכל משפחתה מוכרים לי היטב. אביה אלפרד סורסוק היה בעל השפעה פוליטית, וליידי קוקריין צעדה תמיד לפי קו פטריוטי החלטי, תוך שהיא מסכנת את עצמה. היא נאבקה תמיד נגד כיבוש לבנון, בין אם על ידי אש"ף ובין אם על ידי כוחות סוריים. היא עשתה זאת באמצעות העיתונות ותקשורת המונים, אם כי האמצעים שעמדו לרשותה לא היו מספקים".
"זה סיפור מדהים. מתי אי פעם נשיא לבנון ושר חוץ ישראלי שיתפו פעולה בתיק משפטי?", אומר לנו יצחק (בוז'י) הרצוג, לשעבר יו"ר האופוזיציה וכיום יו"ר הסוכנות היהודית - ובנו של חיים הרצוג.
אבל מבין כל הפרטים המדהימים בסיפור, כך נדמה, העובדה שהתביעה של ליידי קוקריין התקבלה בסופו של דבר היא אולי המדהימה ביותר. "הרצוג הציג בפני בג"ץ את טיעון האזרחות האפקטיבית כאשר לאדם יש כמה אזרחויות", מסביר לינזן את הטיעון המשפטי המנצח של הרצוג. "בעלה של ליידי קוקריין היה דיפלומט אירי, הוא שכנע את בג"ץ ששהותה בלבנון היא מן הכורח הדיפלומטי, ובג"ץ קבע שעל ועדת החריגים לדון מחדש. אחרי הפסיקה הגיע הרצוג להסכמה עם הוועדה לחתום על הסכם פיצוי כספי. כל הקשר עמה התקיים דרך משרד עורכי דין בלונדון".
כמה שולם לה בסופו של דבר?
"אם אני זוכר נכון, הסכום ששולם לה היה די קטן. דובר בשטחים עצומים ביפו ובחיפה, אבל ההחלטה הייתה להחזיר את הנושא לדיון בוועדה ושם נחתם הסכם כספי עם המנהל".
מדוע לדעתך משפחת סורסוק תמכה במפעל הציוני?
"אני מניח שהיו להם שיקולים עסקיים. אבל צריך לזכור שמדובר בתקופה הקודמת ללאומיות הפלסטינית. היו איכרים פלסטינים שישבו ועיבדו את האדמות, והם חשבו לעצמם שהגעת העם היהודי לארץ ישראל תעשה טוב לאזור".
אם כך, בת אצולה מלבנון הצליחה - באמצעות כסף שאפשר לה לשכור את עורכי הדין הטובים ביותר - להשיג מכתב של נשיא לבנון ואישור של שר חוץ ישראלי ולשחרר אדמות יקרות. אז אנו מניחים שהעניים והפשוטים לעולם לא יצליחו להשיג את מה שהיה שלהם.
"הכלל ב-99.99% מן המקרים של נכסי נפקדים הוא שאנשים לא יקבלו את הרכוש, אלא אם יהיה הסכם במסגרת שלום. לא תהיה החזרת רכוש, לכל היותר פיצוי כספי. זה לא יכול להיות, זה הרי הבסיס של הבסיס כאן".
"המזרח התיכון לא השתנה"
אי שם בתוך החיטוט במסמכים שאוחסנו במשרד עורכי הדין מצאנו תכתובת שלפיה ליידי קוקריין ודסמונד קוקריין התגרשו. ארבעת הילדים השלימו את לימודיהם בבריטניה. הבן רודריק הוא ממשיכה של ליידי קוקריין בשמירה על נכסי המשפחה ותיעוד ההיסטוריה.
כשרודריק גילה שנמצא בידינו התיק מארכיון הרצוג פוקס נאמן הוא הביע עניין רב בו, וביקש כי נסייע לו לקבל גישה למסמכים המקוריים, לרבות מכתבו של הנשיא כמאל שמעון ומכתבה של צילה שהם-פיינברג (ראו מסגרת). "אמי היתה אישה תוססת מאוד ונחושה", הוא מספר לגלובס. "הנחמה שלי היא על כך שהיא מתה מבלי להיות מודעת לגודל הנזק שנגרם לביתה".
בעקבות כתבה זו החליטו גם בהרצוג פוקס נאמן להעביר את האוצרות שבארגז החום לארכיון חיים הרצוג, כדי שהסיפור יזכה לשימור הראוי, ובימים אלה נעשה החיבור בין עורכי הדין ומשפחת הרצוג לבין רודריק סורסוק.
"אבא היה עסוק מאוד בתיק הזה בשל ההיבטים הציוניים", מסכם בוז'י הרצוג. "היה לו חוש צדק מפותח והוא הרגיש שזו הדרך להודות לבני משפחת סורסוק על שהסכימו למכור קרקעות לגואלי האדמות. הוא דיבר על התיק הזה במשך שנים והתיק גם חיבר אותו לאירלנד (הרצוג הוא יליד בלפסט - ט"ש). התיק חיבר בין ביירות לחיפה, בין הדתות השונות, וכל הסיפור יכול היה להיות עלילת סרט מזרח-תיכוני טוב. הסוף הטראגי של איבון, ליידי קוקריין, ממחיש יותר מכל עד כמה המזרח התיכון לא השתנה".
עדות האחיינית
הביקור ההיסטורי של יהושע חנקין בביירות
בין המסמכים ההיסטוריים המרתקים שחושף ארגז התביעה של ליידי קוקריין בולט מכתבה של צילה שהם-פיינברג, אחייניתו של יהושע חנקין אשר התלוותה אליו לביקור בביירות. שהם-פיינברג הייתה גם אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג ממחתרת ניל"י, ומכתבה מספק הצצה לסיפור בתוך סיפור, העשוי לבדו למלא דפים.
וכך כותבת שהם-פיינברג ב-2 ביולי 1980, מביתה אשר ברחוב בן יהודה בחיפה, לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וליו"ר ועדת החריגים: "לכבוד יו"ר הוועדה לנכסי נפקדים, קראתי בעיתון על החלטת בית הדין הגבוה לצדק בעניין שחרור נכסי הליידי איבון קוקריין, בת למשפחת סורסוק, ופניתי מרצוני הטוב לברר אם אוכל להעיד על חלקה החשוב של משפחת סורסוק בגאולת קרקעות עבור היישוב היהודי במשך שנים רבות. אני אחותו של מר שלום פיינברג ז"ל מלוחמי ניל"י ובתם של ישראל פיינברג ז"ל ואשתו פני לבית בלקינד מהבילויים. דודי היה יהושע חנקין ז"ל".
שהם-פיינברג ממשיכה בפסקה המדהימה הבאה, החושפת טפח ממפעל גאולת הקרקעות של ראשית המאה העשרים: "אני יכולה להעיד על שנים של מגע הדוק בין המוסדות הלאומיים לבין משפחת סורסוק לשם גאולת קרקע בעמק יזרעאל. ביקרתי עם דודי יהושע חנקין ז"ל אצל אביה של הליידי קוקריין, מר אלפרד סורסוק, והייתי עדה לחלקו הרב והחשוב במכירת קרקעות ליישוב היהודי. את זאת הוא עשה חרף התנגדות חריפה מצד גורמים קיצוניים ולאומנים בעולם הערבי וחרף איומים על חייו. לי אישית אין כל ספק כי לולא העזרה הגדולה שיהושע חנקין קיבל ממשפחת סורסוק בדרכים שונות, נוסף כמובן לעצם מכירת הקרקעות על ידה, לא היה נגאל העמק בזמנו", היא כותבת ומוסיפה בקשה: "יש לזכור להם חסד נעורים".
שהם-פיינברג הייתה חברת הנהלת ויצ"ו העולמית, יו"ר הוועדה למעמד האישה והיא אמה של ח"כ לשעבר תמר אשל, לשעבר נציגת ישראל באו"ם, מזכ"לית נעמ"ת, סגנית ראש עיריית ירושלים ופעילה חברתית. שהם-פיינברג נפטרה ב-1988 ואשל כיום בת 100.