החתונות בחברה הערבית: לקחת בחשבון את התרבות והאופי הייחודי
כדי להבין מדוע הערבים ממשיכים לקיים את החתונות, רצוי להוריד את משקפי החברה הישראלית-יהודית ולבחון את המאפיינים התרבותיים שחושפים את הדילמה הכואבת שבין בריאות לכלכלה.
חלף לו מעל עשור מאז הזיכרון שלי מהתארגנות לחתונה יחד עם המשפחה. זה מתחיל בדיון ארוך סביב הבגדים ומידת רשמיותם הנדרשת והכל בכפוף לאירוע הספציפי, זה ממשיך בתור ארוך למקלחת ומריבה על המים החמים ונגמר בקשירת שרוכים שמסמלת את המוכנות ליציאה.
אך בין לבין, ישנו מנהג שמסמל את המחויבות החברתית לחתונה, כשאחד מההורים ניגש למגירה נידחת ושולף ממנה את המחברת ומתחיל לחפש את שם בעל השמחה כדי לדעת בדיוק כמה צריך לשים.
בזמן שבחברה היהודית נעזרים באתרים ובאפליקציות שמתיימרות לחסוך את מסע הייסורים והישיבה על המדוכה בחישוב השטרות שבמעטפה, בחברה הערבית מספר השטרות במעטפה הוא פונקציה שתלויה בכמה קיבלתי ואם לא קיבלתי, אזי לפי ברירת המחדל החברתית והכל מתוך רצון "למלא את החובה".
החתונה וכספיה בחברה הערבית אינם דבר של מה בכך, זוהי קונבנציה חברתית שהפכה עד כדי חובה חברתית שבמקומות מסוימים, הפרתה עלולה להביא לחרם חברתי כולל. תפישה זו ספגה לא מעט ביקורות בתוך החברה הערבית, אך אין בכוחם של קולות אלה לשנות תרבות עתיקת יומין, כך שמבחינת המוזמנים מדובר בחובה שצריך למלא עם כל המשתמע מכך. בימים כתיקונם, משפחה ממוצעת מתרוצצת מחתונה לחתונה כשבסוף היום היא נאנחת אנחת רווחה שאומרת "מילאתי את חובתי" ואילו עבור בעלי השמחה המעטפה שנתנו אי שם לפני עשור, אינה אלא הלוואה שמלווה בציפייה להחזר עם ריבית והצמדה אוטומטית למדד החברתי. סוגית השבת החובה בחתונות, מושרשת עמוקות ותרבותית עד שבהזמנות של ימינו לחתונה, ניתן לראות בשחור על גבי לבן את המדריך לאדם שנמצא בבידוד "מי שנמצא בביתו עקב בידוד, יישלח את "חובתו" עם קרוב משפחה" לצד איחולי בריאות כמובן.
עם תחילת הגל הראשון, רבים בחברה הערבית דחו את חתונתם בתקווה לימים טובים יותר שיבואו, ולרגע קט נדמה שהנה ישראל מניפה את גביע הקורונה לאחר שהביסה את המגפה והספיקה לייעץ למדינות העולם. אותן משפחות הסתמכו על החגיגה הישראלית ופיזרו בכפר הזמנות חדשות עם תאריכים חדשים ולפתע הקורונה שבה במלוא העוצמה.
המשפחות מצאו עצמן בדילמה מייסרת, כשמצד אחד חשבון הבנק דוחק בהם על רקע החובות שצברו עקב הוצאות החתונה ובניית הבית והרי ממילא המצב הכלכלי בחברה הערבית אינו מזהיר עקב משבר הקורונה והצורך בכספים מהחתונה שיכולים להגיע עד למאות אלפי שקלים, נהיה יותר דחוף וחיוני.
הדילמה הוכרעה עם החלטה במרבית המקרים לקיים את החתונה, ועל רקע סגירת אולמות האירועים החלופה הריאלית היחידה שנותרה היא לארח את המוני המוזמנים בבית בעלי השמחה, כך שחלקם דאג לארח במשך שבוע שלם את המוזמנים עם חלוקה של 200 איש ליום כדי לעמוד בנטל האירוח וחלקם נהנים מחצר גדולה שמאפשרת את קבלת פניהם של כולם בבת אחת.
יש לומר, בלשון המעטה, שהחתונות בבתים אינם מתנהלים בהתאם לתו הסגול והנחיות משרד הבריאות מקבלות יחס דומה לתקנון המשתמש של פייסבוק וכתוצאה מכך, החתונות הביתיות הפכו להיות למוקד התחלואה הגבוה ביותר ואף הביאו כפרים שלווים כדוגמת דליית אל-כרמל לזינוק בתחלואה כאשר כ-70% מהנדבקים, נדבקו בחתונות הביתיות.
התקשורת הישראלית, הרחוב הישראלי ואפילו הפרויקטור שממונה על ניהול משבר הקורונה אינם מתאמצים להבין את התרבות הערבית ואת אופייה, הם עוצמים את עיניהם כדי לא לדון בפתרונות ייחודיים. הם מסתפקים בתיאורם כפיגוע לאומי או כמפיצי מחלות. האדישות הזו לתרבות הפרטיקולרית אינה נחלת הערבים בלבד, אלא נחלת החרדים גם שהפכו עם פרוץ המגפה לשק החבטות הישראלי לעניין הקורונה ואף בדומה לערבים שסיגלו לעצמם פתרונות עצמאיים כדוגמת החתונות הביתיות, הם הפכו חלק מהישיבות "מילוניות קורונה", פתרון שאולי רצוי היה להתגבש במשרדו של גמזו.
עונת החתונות בחברה הערבית טרם הסתיימה, היא צפויה להימשך עד סוף אוקטובר. משרד הבריאות ופרופסור גמזו וכל העוסקים במלאכה, צריכים לבחון צעדים קונקרטיים ומדודים כדי להתמודד עם התפרצות המגפה בחברה הערבית תוך בחינה של התרבות והאופי הייחודי של החברה הערבית, במנותק מפתרונות שנראים הגיוניים בעיניים ישראליות-בורגניות וכצעד ראשון יש להורות באופן מיידי על פתיחת גני האירועים כדי להמשיך לקיים את החתונות באופן שיעלה בקנה אחד עם הנחיות משרד הבריאות לצד אכיפה מוגברת של צוותי משרד הבריאות ורשויות האכיפה. ולא, החברה הערבית תמשיך לככב במצעד היישובים האדומים, דבר בעל השלכות טרגיות על חיי המסחר בכל אחד מהם היישובים.
הכותב הוא סטודנט למשפטים ואקטיביסט דרוזי
