עשרת היינות הכי אהובים / צילום: רמי בר מאור, אלעד ברמי, דייויד סילברמן, עמרי מירון
קסטל גרנד ואן 2018. אלי בן זקן הוא לא רק האבא הגדול (יחד עם יאיר מרגלית) של עולם יקבי הבוטיק בישראל, הוא גם, מה לעשות, חבר שלי. כן, רוב היוצרים של היינות כאן הם חברים שלי. לא בגלל זה הם כאן ברשימה. הם חברים שלי בגלל היין ולא להפך.
היינות של בן זקן הם הוכחה שאם רוצים, אפשר הכול. למשל ליצר יין לבן שיזכיר את אלו של בורגון, כמו השרדונה "סי" שלו, או יין אדום שירגיש לגמרי כמו בורדו, כמו הגרנד ואן. זה מאוד לא מקומי ולכן קצת לא אופנתי בימינו, אבל זה מאוד מרשים ובעיקר מאוד טעים. הגרנד ואן של קסטל (קברנה, מרלו ופטי ורדו) הוא כנראה גדול יינות ישראל, גם אם הוא לא מכאן בטעמו. בעצם, לא כנראה. 239 שקל, כשר
בלאן דה בלאן רמת הגולן 2012. והנה היין הישראלי שמזכיר את שמפיין, לפחות עד שבן זקן ישחרר לשוק את ה"שמפניה" שלו (כן, אני יודע שאסור לקרוא לזה ככה, שיקפצו לי כל הטהרנים). יקבי רמת הגולן אולי יעלבו קצת, אבל היין הכי טעים שלהם, וגם הכי מרשים (ולא רק אני חושב כך) הוא דווקא המבעבע שלהם.
יש להם כמה, אבל הבלאן דה בלאן הוא גולת הכותרת. אם עוצמים עיניים, קשה לדעת שהוא מכאן ולא משמפיין. אני לא מכיר מחמאה גדולה מזו. הייתי מוכן להתרחץ ביין הזה לו ניתן לי, וקצת לטבוע לפעמים. 135 שקל, כשר
עבייה פרולטר 2019. אם רובם של הייננים שיינותיהם מוזכרים כאן הם באמת מהאבות המייסדים של היין בישראל, יוסי יודפת מעבייה הוא לא רק הרבה פחות מוכר, שלא לומר כמעט ולא מוכר בכלל, הוא גם בפירוש "הילד הרע" של התעשייה המקומית. יודפת מייצר יינות המכונים בשם הכללי מעט "טבעיים" כלומר ללא שום התערבות (כמעט) מצידו.
מעט מאוד גופרית, שמרי בר ושאר ממבו ג’מבו. יש כאלה שממש בזים לו על כך וטוענים שכל מי שדוגל בשיטות כאלה, הוא שרלטן. לא יודע. עובדה שהתוצאה נפלאה. 100% קריניאן, מעט מאוד גופרית והמון שמחת חיים ואופי. 80 שקל
בר מאור סוביניון בלאן 2019. אם יוסי יודפת הוא הפרא של עולם היין, רמי בר מאור, עוד דמות לא מאוד מוכרת, הוא כנראה הפילוסוף שלו. איש שקט ומופנם, היוצר יינות בדמותו. נזיריים משהו, מהורהרים ובעיקר, אם להיות טיפה פחות פילוסופי כמוהו, קלים וחומציים מאוד. בינתיים בעיקר הלבנים והרוזה, ובהמשך כנראה יהיו כך גם האדומים.
הסוביניון בלאן שלו הוא לא רק מטובי הסוביניונים בארץ, ויש לא מעט כאלה, הוא גם יין לבן גדול נקודה. חומצי, פריך, חד ומבריק ממש. 95 שקלים
ויתקין מסע ישראלי אדום 2019. יקב ויתקין והעומד בראשו, אסף פז, הם חלוצי השימוש בזנים ים תיכוניים. כן, היו הבלחות גם לפניהם, אבל אף יקב לא נמנע במוצהר מזנים כמו קברנה, מרלו ושרדונה, בטח לא לפני עשרים שנה וממשיך בכך עד היום. דווקא יין הבסיס הזול יחסית של היקב הוא הדוגמה הכי טובה ליכולותיו ולהשקפת עולמו.
המסע האדום מורכב מזני הגרנאש והקריניאן עם מעט סירה וקברנה פרנק, והוא בעל אחוזי אלכוהול נמוכים מאוד, חומציות נהדרת וטעמי פרי רעננים. נושבת ממנו איזו אהבת עולם ואדם, ובעיקר אהבת הארץ. נשמע מוזר, אבל זה אמיתי. אולי היין הכי משתלם במחירו בישראל, וגם אחד הטעימים. 79 שקל, כשר
צרעה מיסטי הילס 2018. ערן פיק, יורשו של רוני ג'יימס המנוח, מייסד יקב צרעה, הוא כנראה היינן הכי משכיל בארץ, מבחינה ייננית לפחות. עד לא מזמן הוא גם היה היחיד בישראל שהחזיק בתואר "מאסטר אוף וויין" (לאחרונה עבר את הבחינה גם היינן עידו לווינסון מברקן וגראז' דה פאפא). זה ניכר ביינות שלו, שהם לפעמים קצת טובים מדי, אם יש דבר כזה: מדויקים מאוד, מסודרים ומושלמים.
אבל תנו להם שנה או שנתיים במקרר היין או שעתיים בבקבוק פתוח, ותגלו עולם שלם של ריחות, טעמים ורגשות. מיסטי הילס (בלנד של קברנה וסירה) הוא יין הדגל של פיק, ולא בכדי. יין מושלם. 300 שקל, כשר
רקנאטי קריניאן פרא. גיל שצברג וקובי ארביב לוקחים בשנים האחרונות את היינות של רקנאטי לטיול. טיול מסביב לים התיכון ולאחרונה גם עמוק בארץ ישראל, עם זנים פלסטיניים מקומיים. הקריניאן שלהם הוא דוגמה נהדרת למה שאפשר להוציא מהזן הזה, הכובש לבבות מחדש אצל חובבי היין שלנו, שנים אחרי שנזנח לאנחות על ידי היקבים הגדולים שביצעו בו כל מעשה מגונה אפשרי.
כשנותנים לו לנוח ולא לייצר ארבעה טונה לדונם, ומשתמשים בגפנים מבוגרות כמו כאן, הקריניאן, כמו שעוד ועוד ייננים מוכיחים, הוא אחד האסים הכי גדולים בחבילה המקומית. זה של רקנאטי הוא דוגמה מצוינת לכך. 149 שקל, כשר
פלם קלאסיקו 18. פעם, לא מזמן, פלם קלאסיקו היה שם נרדף ליין אופנתי. הוא עדיין כזה, אבל יש לו כבר כמה יורשים וממשיכים בתחום (שבו). וטוב שכך. זה מאפשר לו להפוך ליין קצת פחות אופנתי וקצת יותר "רציני". לא יודע אם זה בכוונה או לא וזה גם לא משנה.
מיין שמח וקליל, גם אם טעים מאוד, הוא הפך ליין מורכב ורב ממדי, מבלי לאבד גרם מהשמחה שלו. טוב, אולי גרם אחד. אבל על חשבונו הגיעה טונה של עומק מרתק. בלנד של מרלו, מלבק, פטי ורדו וסירה.
100 שקל, כשר
מרגלית קברנה סוביניון 2018. יאיר מרגלית היה שם לפני כולם. רק יקב בוטיק אחד קדם לו (מירון) ויש שיגידו שגם זה לא ממש נכון. מרגלית עשה כאן יינות איכות כשאף אחד עוד לא העז לחלום עליהם, חוץ מיקבי רמת הגולן. עם השנים הם הפכו מ"קליפורניים" משהו באופיים, לקצת "בורגוניים", עד כמה שאפשר כאן, כלומר הרבה פחות אלכוהוליים, כבדים ופירותיים, והרבה יותר חומציים, רזים ומורכבים.
הקברנה 18 שלו הוא לטעמי, למרות גילו הצעיר, אחת המהדורות הכי טובות של היין הקלאסי הזה. יש אומרים שגם הוא חושב ככה. יין מרתק, מורכב, עמוק ומעמיק, אבל גם, ובעיקר, נורא טעים, במובן הכי פשוט של המילה. 190 שקל
שבו אדום 2017. גבי סדן הוא הכוכב הכי גדול של עולם יינות הבוטיק בחמש השנים האחרונות. זה נהדר, אבל קצת משכיח לפעמים את העובדה שמדובר ביוצר יין יוצא דופן ובעל השקפת עולם מרתקת.
היא מתגלה אומנם בעיקר ביינות היותר יקרים שלו (סוביניון בלאן "גרשון" למשל), אבל לטעמי, האדום הבסיסי שלו, המורכב מזני הסירה, גרנאש, מורבדר וברברה, היה ונותר לא רק יין כיפי ולא יקר ולכן גם זמין מאוד, אלא גם יצירת מופת קטנה של מורכבות ועומק מחופשות לקלילות וכיפיות. כן, אני יודע שזה נשמע כמו סתירה, אבל אם תטעמו, תבינו. 90 שקל
* יש כמה וכמה יינות ויקבים שלא מופיעים ברשימה אף שהיו ראויים להיכלל בה, בשל קוצר היריעה. אני מתנצל בפני אורי חץ, נעמה סורקין, יעקב אוריה, דורון רב הון, שוקי ישוב, זאב דוניה, זאב סמילנסקי ואחרים.