דונאלד טראמפ יורד ממטוסו הפרטי לאחר שהשתתף בעצרת בחירות / צילום: Evan Vucci, Associated Press
ברק אובמה נהג להבחין בין שתי מלחמות: "המלחמה המטומטמת" ו"המלחמה הטובה", או לפחות המובנת.
"המטומטמת" הייתה מלחמת עיראק, והוא נתן לה את האיפיון הזה עוד ב-2002, בשעה שהיה חבר אלמוני באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. התנגדותו המוקדמת-מאוד למלחמה, חמישה חודשים לפני שהתחילה, מילאה אחר כך תפקיד חשוב בזינוקו המסחרר אל הבית הלבן.
"המלחמה הטובה" הייתה אפגניסטן, במובן הזה שהיה בה היגיון, היא שירתה אינטרס לאומי, היא מילאה צורך הומאני, היה לה סוף סביר ומהיר. לב מי לא יצא אל תושבי כאבול, שנאספו ברחובות עירם להריע למשחרריהם, בנובמבר 2001. מי לא שמחו לאידם של הטליבאן, אשר דירדרו את אפגניסטן בתוך חמש שנים אל ימי הביניים, והזמינו את אל-קאעידה לבנות שם מקפצת טרור גלובלית.
הסוף הסביר והמהיר של "המלחמה הטובה" לא הסתבר, גם לא מיהר. בדיוק 19 שנה לאחר אקט המלחמה של אל-קאעידה נגד ארה"ב, בין המגדלים התאומים לפנטגון, מגורשי כאבול 2001 נכנסים ברגל גאווה אל אולם בדוחה, בירת קטאר, כדי לפתוח משא-ומתן עם ממשלת אפגניסטן שבה אין הם מכירים. הם עושים כן מעמדת כוח.
השאלה היחידה, כנראה, היא אם הם ישלטו באפגניסטן ללא מצרים, או שיסכימו לקבל שותפים זוטרים. הם חושבים שהם ניצחו במלחמה, ואיש אינו חולק עליהם ברצינות. טבעת החנק שלהם סביב כאבול מתהדקת והולכת. במוקדם או במאוחר הם יפילו את הממשלה, בשדה הקרב או על שולחן המשא ומתן.
"הדמוקרטיזציה של האיסלאם"
מלחמת 19 השנה לא הייתה מיועדת להסתיים כך: לא במפלה, לא בהפסד בנקודות, אפילו לא בתיקו. בסתיו 2001 דיברו בממשל ג'ורג' בוש הבן על "דמוקרטיזציה של האיסלאם". אין זה מספיק להרוס את אל-קאעידה, אמרו אז. צריך להבטיח שלא תהיה תקומה, לה או לבנות דמותה.
מה קל היה הניצחון באפגניסטן. משטר הטליבאן התאדה. לוחמיו נפוצו לכל רוח. העיניים הוסטו מייד אל עיראק. סדאם חוסיין חיכה לתורו. בוש עצמו רמז על התחנה הבאה: טהראן. במאי 2003, לאחר שחיילים אמריקאיים משולהבים עטפו את פסלו של סדאם במרכז בגדאד בדגל אמריקאי, הנשיא בוש הכריז "ידן של ארה"ב ושל בעלות בריתה היתה על העליונה". הוא השמיע את ההצהרה ההיא מסיפון נושאת המטוסים אייברהם לינקולן, שעליה נחת במטוס אף-16. שלט ענקי היה מתוח לרוחב חלק מן הסיפון, "עמדנו במשימה".
לא יצאו אלא שבועות אחדים לפני שהתבררה האיוולת. ארה"ב שקעה אל דיונות החול של עיראק במידה כזאת, ששלוש שנים אחר כך, ועדת חקירה רשמית יעצה לנשיא להוציא בהקדם את כל כוחותיו מעיראק. באותו הזמן, נסיגה כזאת הייתה מניבה התמוטטות: השתלטות של אל-קאעידה, או השתלטות איראנית, או התפרקות של עיראק לגורמיה (דאע"ש עדיין לא הופיעה).
בוש החליט לעשות את ההיפך. לא זו בלבד שהוא לא יצא, אלא שהוא שלח תגבורת. העזתו עלתה יפה. המצב יוצב, לפחות לשנים אחדות. אבל הסחת הדעת המסיבית של עיראק הקטינה את יכולתה של ארה"ב לפרוש כוחות כדי למנוע את תחיית הטליבאן.
בשלוש השנים הראשונות של נשיאותו, אובמה הגדיל פי שלושה ויותר את מצבת הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, עד כמעט 110 אלף. הוא אפילו שלח לשם את הגנרל שהציל את עיראק מהתמוטטות, דייוויד פטראוס. אבל זה לא עבד. בשוך נשיאותו של אובמה, מספר החיילים ירד אל מתחת לעשרת אלפים והם לא מילאו עוד תפקיד פעיל במלחמה.
אבן הריחיים מכאבול עד קנדהר
"המלחמה הטובה" הפכה בהדרגה לאבן-הריחיים הכבדה ביותר מאז ומעולם על צווארה של ארה"ב. תווית המחיר על 18 השנה הראשונות הייתה 778 מיליארד דולר. עוד 44 מיליארד דולר הושקעו בתכניות שיקום ובנייה באפגניסטן, כולל סלילת דרך המלך מכאבול לקנדהר (אלה הם נתוני משרד ההגנה בוושינגטון. מחקר עצמאי של אוניברסיטת בראון ברוד איילנד העריך שההוצאות היו גבוהות בהרבה). אין זו דמגוגיה להזכיר, שסכומים כאלה היו יכולים לכסות חלק ניכר משיפוץ התשתיות של ארה"ב עצמה. הן זקוקות עד ייאוש לשיפוץ, אבל הקונגרס אינו מוצא את הכסף.
להיטותו של דונלד טראמפ להסתלק מאפגניסטן בהקדם האפשרי אינה שנויה במחלוקת. קשה להעלות על הדעת השקעה מעוטת תשואה יותר מזו של אפגניסטן.
פינוי חיילים אמריקאיים מאפגניסטן ומעיראק מאפשר לנשיא להתייצב בוויכוחי הטלוויזיה שלו עם ג'ו ביידן בחודש הבא, ולהכריז שהוא קיים את הבטחותיו לסיים את "המלחמות הנצחיות". זו היתה הבטחה פופולרית, וקיומה הוא פופולרי. לטראמפ אין חזון של ממש במדיניות חוץ, לא ממין חזונם של 13 קודמיו, ב-80 השנה האחרונות. אבל יש לו מערכת דחפים, שאפשר לאפיין כבדלנית. אלה דחפים שאיפיינו את ארה"ב רוב שנות קיומה, מאז ג'ורג' וושינגטון.
"פרס נובל, פרס נובל"
הדיפלומטיה של טראמפ עברה להילוך בחירות גבוה במהלך הקיץ. הכיוון היה ברור: לסיים מלחמות אמריקאיות, ולהשכין שלום בין אויבים מושבעים. הנשיא קיווה להשיג את האפקט הזה עוד בקוריאה, בימי השיא של הפלירט שלו עם קים ג'ונג און, ב-2018. הוא גם השתכנע ש"עסקת המאה" ממשמשת ובאה בין ישראלים לפלסטינים. הוא הגיב בענווה אופיינית על הקריאות "פרס נובל, פרס נובל" מצד תומכיו, בעצרות בכל רחבי ארה"ב.
שלוחות של "עסקת המאה" צצו בינתיים במפרץ הפרסי, שאולי מעכשיו נצטרך לקרוא לו המפרץ הערבי. חבר בפרלמנט הנורווגי כבר ניצל את סמכותו להציג את מועמדות טראמפ לפרס נובל על עסקת האמירויות. חבר בפרלמנט השוודי הציע אותו לנובל על התערבותו בקוסובו-סרביה. אמנם אין אפילו קצה קצהו של סיכוי שטראמפ יקבל את הפרס, אבל בעיני עצמו הוא שקול עכשיו כנגד פיינאליסט באוסקר.
פרשת קוסובו-סרביה, צריך להגיד, גובלת בפארסה. שום איש בר דעת לא חשב שנשיא סרביה וראש ממשלת קוסובו יעשו שלום בלשכה הסגלגלה בבית הלבן. נשיא סרביה הוא נשיא סרביה בזכות סרבנותו, לא בזכות פייסנותו. "נירמול יחסי הכלכלה" בין שתי האויבות האלה היה המחיר שנשיא סרביה שילם על הפוטו-אופ בבית הלבן. הבה נראה מה ייצא מן הנירמול הזה. ניחוש: בין מעט מאוד ללא-כלום.
ההישג הקונקרטי היחיד של הפסגה הדרום בלקנית היה כינון קשרים בין קוסובו לישראל. הקשר בין המהלך הזה לעתיד הבלקנים מקרי בהחלט. בשביל זה לא היה צריך את טראמפ או את ג'ארד קושנר. קוסובו הייתה נופלת אל חיקה של ישראל אילו ישראל הזמינה אותה ליפול. וישראל לא הזמינה מפני שקשריה עם סרביה, ולצורך זה עם רוסיה, היו חשובים לה יותר. היחסים הפתאומיים עם קוסובו הם המחיר שישראל משלמת על פטרונותו של טראמפ.
כיוצא בזה גם משפחת המלוכה הסונית של בחריין משלמת מחיר על צורכי השיור שלה. לפחות 60% מנתיניה, השיעים, אינם רוצים בה, וסביר שהם ירצו עכשיו בשושלת חליפה אפילו פחות. ספק אם דגל ישראלי מתבדר במאנאמה יביא תועלת לשושלת. אבל מהיותה הבסיס של הצי החמישי האמריקאי, ומהיותה תלויה ברצונה הטוב של וושינגטון, היא מרכינה את ראשה, ומקווה שלא תתחרט.
לא כולם כמו אנגלה
בבית הלבן, הכול כפוף עכשיו לצרכיו הפוליטיים המיידיים של הנשיא. הוא מגלה מה שגילו בשלב כזה או אחר רוב קודמיו: מדיניות החוץ קלה להכוונה יותר כמעט מכל צד של מדיניות הפנים. אפשר להזיז אבנים על לוח השחמט במהירות וללא הגבלות. ביל קלינטון למשל ניסה לעשות שלום בין הישראלים לפלסטינים בשבוע האחרון של נשיאותו בת שמונה השנים.
לא תמיד ברור מדוע מנהיגים זרים מוכנים להשתתף במשחקי סיום העונה של נשיאי ארה"ב. אבל קשה מאוד לסרב לנשיא אמריקאי, בייחוד זה המפורסם בשמירת טינה. לא לכל אחד יש הכוח לעשות מה שעשתה אנגלה מרקל. הקנצלרית של גרמניה דחתה את הזמנת טראמפ להשתתף בוועידת ה 7G בקמפ דייוויד בחודש יוני. הנשיא היה להוט לפגישה כדי לסמל את "הפתיחה מחדש" לאחר הקורונה. מרקל משכה בכתפיה. היא אמרה שהקורונה מחייבת אותה להישאר בברלין ולהשגיח על ארצה.
מה שיכולה מרקל לעשות לא יוכלו לעשות נסיכים קטנים או ראשי ממשלה בינוניים. כולם קוראים את הסקרים, זה בטוח. אבל אין להם כל חשק להסתכן.
רשימות קודמות ב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny