נחל האסי / צילום: אסף מרדכי
דיוני הפשרה בין קיבוץ ניר דוד לבין אנשי מחאת "משחררים את האסי" היו אמורים להתחיל בימים האחרונים. הדיונים נדחו לאור כניסתו של השופט בדימוס אשר גרוניס לבידוד. גם לו היה מתחיל הדיון בזמן, סיכויי הצלחת הפשרה קטנים. המאבק על האסי אינו מאבק רק על גישה לנחל. הוא מאבק בין דורי, בין עדתי, בין מעמדי. מאבק שהוא גם מקומי - בית שאנים מול ניר דוד - וגם ארצי על צדק חלוקתי ונגישות למשאבי קרקע וטבע.
המאבק מתנקז לסמל הפשוט והבולט ביותר של הדרה והפרדה. זהו מאבק על הסרת השער הצהוב של הקיבוץ שמונע את הכניסה לגן העדן של מי הטורקיז הזורמים כל השנה. לכאורה, זה מאבק שאין בו מוצא. הד לכך ניתן היה לשמוע לאחרונה מפיו של מתי גרמה, מנהיג המחאה, שנתן פומבי לאי אמונו בשופט ובמשפט צדק:
"אנו מקווים שחברי ניר דוד והמגשר, כבוד השופט בדימוס אשר גרוניס, אשר לו היסטוריה בחסימות שטחים ציבוריים מפני עם ישראל, מבינים כי הפתרון היחיד הוא קיום החוק, פתיחת השער בעבור כל תושבי מדינת ישראל וסיום החגיגה הפרטית של 300 משפחות. בשנת 2014 חסם כב' השופט גרוניס גשר ציבורי של הולכי רגל, על דעת עצמו, בטענה שהגשר גורם לזילות בית המשפט. אני מקווה שהמקרה והביקורת שהוא גרר גרמו לו להבין ששטח ציבורי הוא תמיד של כולם ובכל אופן זוהי הפשרה היחידה שנסכים לה בעבור כל עם ישראל".
הסיבה היחידה שיכולה להצדיק פרקטיקה כזו, בה בוחר מנהיג המחאה לכרוך את הצד השני עם השופט, תוך הפיכתו ללעומתי לשופט, היא משום שהמחאה אינה מעוניינת בפשרה נקודתית. הוא אינו מעונין בפשרה, שכדברי המשנה ליועץ המשפטי ארז קמיניץ, מאזנת בין לשון החוק המתירה גישה למים, לבין הצורך של אנשי הקיבוץ לקיים שגרת חיים במרחב.
לכן גם הניסיונות של המשטרה המקומית לייצר הבנות שיממשו את הקו המאזן שביטא קמיניץ, התנפצו פעם אחר פעם בפגישה עם קרקע המציאות. גם בגלל המחיר שניר דוד רואים בהתרה קבועה של כניסה לקיבוץ, אך בעיקר משום שהמוחים יתקשו לסגת ללא תמונת ניצחון של שער צהוב פתוח, כאשר על חולצתם הכיתוב "גם סבא שלי בנה את המדינה". במאבק בשם ההיסטוריה, כל הסדר שיש בו נגישות חלקית, ולא ניצחון סימבולי של הריסת השער הצהוב, נחשב להפסד.
לכן, המפתח להתמודדות עם הקונפליקט, לא יהיה בשיח מפשר בין הצדדים. ניר דוד יאבקו על הבית שלהם, ועל שימור הגדרות, וקבוצת משחררים את האסי, תאבק על הסרת השער. פתרונות קונקרטיים שהוצעו, לא מעניינים את המוחים. במיוחד כאשר יאיר נתניהו אתם, בתוך עוד אחת מהמחאות שמשקפות, לדידו, את המאבק בין ישראל הראשונה והשנייה. ובמטריצה הזו, בית המשפט שותף בברית עם הקיבוצים.
על הסמלים, תהיה מלחמה, אבל ניתן לייצר פתרונות. יכול להיות שהמוחים לא יסכימו, אך עם ישראל ותושבי בית שאן, ישמחו מאוד. הגדילה האדירה בדמוגרפיה הישראלית, ועוצר היציאות מהארץ יצרו לחץ יוצא דופן על ביקוש למרחבי הפנאי והנופש, ועלינו כחברה להרחיב אותם.
המפתח להתמודדות בקונפליקט על האסי הוא הגדלת העוגה. במקום מאבק על גן עדן שנמצא שם, בין אם הוא מאחורי שער צהוב ובין אם לא. המנהיגות האזורית והארצית צריכה להירתם למאבק בונה, חלוצי, שמזרים את האסי לבית שאן. הרחבת "גן העדן" עם נחל איתן שזורם כל השנה בבית שאן באמצעות פיתוח ותחזוקה, תיצור תיקון הרבה יותר משמעותי מפתיחת השערים הצהובים. אפשר להמשיך לריב על ההסטוריה, אך לעצב אותה, במו ידינו.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי במגזר הציבורי והחברתי, ומומחה לפיתוח אזורי