ענת פנטי / צילום: איל יצהר
ענת פנטי, חוקרת בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה, באוניברסיטת בר אילן, רגילה להיות מאחורי הקלעים. לאחר שסיימה את התואר השני שלה בפסיכולוגיה ארגונית באוניברסיטת קולומביה, היא עבדה במשך כמעט 20 שנה כיועצת ארגונית ובמשאבי אנוש בהיי טק, וכעת היא כותבת את הדוקטורט שלה, על ההיסטוריה של הפיכת האושר למדיניות. ובכל זאת, יש תפקיד אחד שעבורו היא מוכנה לנטוש את הרגליה ולפרוץ לקדמת הבמה: מחזיקת תיק האושר בממשלות ישראל.
עבור מי שזה נשמע לו תואר הזוי או רוחני מדי, פנטי מגייסת שתי עובדות: האחת, שבעבר כבר הייתה פונקציה כזו בישראל, כשהכוונה היא לתפקיד בשם נציב הדורות הבאים, שהתקיים זמן קצר בלבד, בעשור הקודם. העובדה השנייה היא שאפילו אצל ידידתנו החדשה, איחוד האמירויות, יש תפקיד כזה. ולא רק זה, גם שם ממלאת אותו אישה.
"האושר שאני מדברת עליו כמדיניות הוא כיום מושג שעבר תיקוף מדעי לאורך 40 השנים האחרונות", היא אומרת ומזכירה כדוגמה את מדד האושר של האו"ם שכולל שאלון שבו מעידים האזרחים על תחושותיהם, אבל גם משקלל לתוכו נתונים קשיחים כמו התל"ג של המדינה, תוחלת החיים בה, רמת השחיתות כפי שהיא נתפסת ועוד.
זה נחמד שבאמירויות יש שרה לעניני אושר, אבל אולי לנו אין את הלוקסוס להסתכל קדימה, כי יש עלינו איום תמידי, ואנחנו לא טובעים כמוהם בעושר שהוא כמעט אין סופי?
"זה לא אמור להיות סותר. אלו שני מהלכים שמתנהלים במקביל: התמודדות עם הכאן ועכשיו, לצד ההסתכלות קדימה. אבל אם אנחנו מדברות על ישראל, אז אני חושבת שבאירוע של הקורונה נחשף מצבה האמיתי. איזה סטארט אפ ניישן?! תשתיות בריאות מיושנות, משרדי ממשלה שלא יכולים לעבור לעבודה דיגיטלית. אנחנו באמת נמצאים עדיין בתרבות של ‘חומה ומגדל': באים באישון ליל ושמים גדר. התודעה היא של ‘קודם נטפל במה שדחוף ואחר כך נתפנה לכל השאר'. אבל בצורה הזו אנחנו מנציחים את מדיניות הטלאי על טלאי. מה עם להסתכל קדימה? לא יכול להיות שאין לנו תוכנית חומש לדורות הבאים, תוכנית כלכלית, חברתית וסביבתית.
"ובעניין הזה אני מסתכלת בהערכה על איחוד האמירויות. מספיק לראות, למשל, כיצד הם הבינו שיצטרכו לחשב מסלול מחדש בעניין הנפט כהכנסה מרכזית, והם עוסקים בשאלות כמו כיצד ימשיכו להתקיים כמדינה בעולם שהולך ומתחמם, וכיצד הם ממצבים את עצמם בעולם המערבי. ללא ספק, תהליך הנורמליזציה איתנו הוא חלק מתוכנית סדורה".
אם באמת היה תפקיד כזה בישראל במה הוא היה צריך להתמקד?
"בטובת הפרט, האזרח והאזרחית, ולא במה שנתפס כטובת המדינה. אני לא מרגישה שיש כיום אידיאולוגיה ערכית שמסתכלת על הרווחה החברתית הכוללת, ה-well-being הפיזי, המנטלי, והסוציו-אקונומי של האוכלוסייה, מה שכן נעשה במקומות אחרים בעולם. נהיינו ציניים, אבל אם נסתכל על מדינות כמו ניו זילנד, איסלנד, או סקוטלנד מתקיים בהן כיום מהלך של קשירת תקציב המדינה ל-well-being. המשמעות היא שכשבוחנים מדיניות חדשה, לא מסתכלים רק על העלות-תועלת הכלכלית שלה, אלא גם על איך זה תורם לרווחת כלל התושבים, ובמקומות שהשניים מתנגשים צריך לעשות הערכה מחודשת של המדיניות לאור הערכים המובילים".
אפשר בכלל ללכת לתהליכים כאלה בישראל של היום שבה האמון של האזרחים בשלטון נשבר?
"אני חושבת שכן, אולי בקונסטלציה הנוכחית של ממשלה ענקית זה בעייתי, אבל בעתיד אולי ממשלה אחרת תראה את העולם דרך פילטרים אחרים כמו קהילתיות, חיבור בין האזרחים, אמון. במדינות הנורדיות שמדורגות גבוה במדד האושר, רמת האמון של האזרחים בשלטון מאוד גבוהה, כיון שהציבור מרגיש שעובדים עבורו. גם בישראל אנחנו מדורגים גבוה במדד האושר של האו"ם (מקום 14 השנה, ו-13 אשתקד, ה' מ'), אבל אצלנו זה מגיע מתחושת השייכות שלנו. יש לנו את האתוס של מעטים נגד רבים, של 'מדינה קטנה מתחמקת מצרה'. אבל התחושה כרגע היא שהמרקם החברתי הולך ומתפורר, רואים את זה בפערים הגדלים במדדי אי-שוויון וזה מהדהד את אי האמון. יש תחושה של חוסר דוגמה אישית".
אז מה צריך לעשות?
"צריך להוביל חזרה לערכים של קהילתיות וסולידריות, במקום הטירוף של החיים הנוכחיים, גם אלו שלפני הקורונה. כל עוד אנו חיים בעולם שהפרדיגמה השולטת בו היא פרדיגמה של צמיחה כלכלית ולא של well-being ושביעות רצון מהחיים, זה יגזור את ההתנהלות. אם נחיה בעולם שבו איכות החיים שלנו ושביעות הרצון שלנו יהיו במקום הראשון, המדיניות תיגזר מכך באופן טבעי. אני לא צריכה להיות עשירה כדי להיות מאושרת, אני כן צריכה להרגיש שהממשלה עובדת באופן הוגן עבור כלל האזרחים".
ואם היו מציעים לך להתמנות כעת לשרת האושר, מה היית עושה?
"כרגע אני לא רואה איך דבר כזה קורה, אבל במצב יציב הייתי מתחילה לבדוק מה חשוב לישראלים, מה גורם להם לתחושת רווחה אישית. אם היו שואלים את האזרחים איך הם היו מחלקים את עוגת התקציב, נראה לי שהם היו מציעים לחלק אותה אחרת ממה שקיים בפועל. אולי היו מבקשים לשים יותר דגש על ביטחון כלכלי, מערכת בריאות מתפקדת, יותר זמן לפנאי ופחות סטרס. אבל אנחנו האזרחים לא חלק מקבלת ההחלטות".