מפגינות במחאת בלפור / צילום: רועי קצירי, גלובס
אם מותר להתקהל לצורך הפגנה, אז אין הצדקה להגביל התקהלות לצורך תפילה, ואם מותר להתקהל לצורך תפילה, אז אין הצדקה להגביל התקהלות לצורך חתונה וכן הלאה. בבסיס הוויכוח הציבורי המבעבע סביב הגבלות על התקהלות, עולה טענה בדבר הפליה לרעה של ציבורים מסוימים לעומת ציבורים אחרים.
ערב החגים, הסגר המתקרב והכוונה להגביל במסגרתו את כל צורות ההתקהלות, לרבות הפגנות, צפה מחדש שאלת ההתייחסות הגורפת או הדיפרנציאלית לפעילויות שונות ולמגזרים שונים מצד הממשלה.
השיח התקשורתי המשווה בין פעילויות שונות מתמקד במאפיינים השונים של הפעילויות ובממצאים האמפיריים שבבסיס ההצדקה להגביל אותם. אולם ישנו שיקול מרכזי וחשוב אחר אותו צריך לקחת בחשבון: הנטייה של השלטון להגביל זכויות מסוימות.
שלוש הפעילויות המוזכרות נוגעות למימוש זכויות יסוד חשובות - חופש האספה וחופש הביטוי, חופש הדת והזכות להינשא - ולא ניתן לטעון כי אחת מרכזית יותר לחיי הפרט מהאחרת.
אפשר להניח כי עבור אדם דתי, האפשרות להתפלל במסגרת קהילתו הדתית, חשובה לא פחות מהאפשרות של אדם המבקש למחות נגד השלטון להשתתף בהפגנה גדולה. ברור גם כי להשתתפות בחתונה תפקיד חשוב בשימור הלכידות החברתית של קבוצות רבות. עם זאת, לכל אחת מהזכויות הללו ממשק שונה עם השלטון, המצדיק התייחסות שונה לניסיונות להגבילן.
חופש האספה וחופש הביטוי נתפסים כזכויות פוליטיות חשובות במשטר דמוקרטי, מכיוון שהם מאפשרים למחות נגד השלטון והמדיניות שלו, ובכך ליטול חלק הלכה למעשה בעיצוב השיח הפוליטי במדינה.
כמו זכויות אחרות, הן זכו להגנה משפטית על רקע היסטוריה ארוכה של מאמצים מצד שלטונות, דמוקרטיים ולא-דמוקרטיים, להשתיק ביקורת נגדם. המתח המובנה בין האינטרס הלא לגיטימי של הממשלה שלא לספוג ביקורת, לבין השאיפה הלגיטימית של המפגינים נגדה לבקר אותה, מוביל להתייחסות חשדנית כלפי כל ניסיון של השלטון להגביל את חופש האספה וחופש הביטוי.
דברים אלה יפים במיוחד בהקשר הישראלי הנוכחי בו, מצד אחד, יש הפגנות המותחות ביקורת קשה על ראש הממשלה בנימין נתניהו ומדיניות הממשלה, ומצד שני, אין נתונים המצביעים כי ההפגנות מייצרות סיכון ישיר ומשמעותי לבריאות הציבור.
בנסיבות כאלה, אפשר וצריך לקדם הגבלות סבירות על ההפגנות מטעמים של הגנה על בריאות הציבור (כמו אכיפת עטיית מסיכות ונקיטה בפעולות שיקטינו את הצפיפות בהפגנה), אך אין הצדקה למנוע את קיומן.
הממשלה לא מנסה להגביל את חופש הדת
לעומת זאת, חופש הדת והזכות להינשא אינם מצויים, בדרך כלל, במתח מובנה עם אינטרס שלטוני מנוגד, לא כל שכן במציאות הישראלית בה למפלגות דתיות ייצוג נכבד בממשלה. בנסיבות אלה, אין סיבה לחשוד בממשלה כי היא מבקשת להגביל את הפעילות בבתי כנסת או באולמות חתונות מטעמים פוליטיים. השילוב בין נקודת המוצא העקרונית השונה לגבי הנתונים האמפיריים המצביעים על הדבקה בהיקפים גבוהים בעת התגודדויות לצורכי תפילה או חתונה, מצדיק התייחסות דיפרנציאלית לתפילות ולחתונות, ויכול להצדיק הגבלות נוקשות עליהן שאינן מוטלות על ההפגנות.
שאלה עקרונית המתעוררת בהקשר זה היא האם יש הצדקה להטיל הגבלות כלשהן על הפגנות בשל השפעתן העקיפה על הציות להגבלות על פעילויות אחרות. קיים אכן חשש כי החרגת ההפגנות מההגבלות על תנועה והתקהלות, יקשו על אכיפת ההגבלות על פעילויות אחרות, עקב הפגיעה באמון מצד האוכלוסייה עליה מוטלות ההגבלות ותחושתה הקשה כי היא זוכה ליחס לא שוויוני.
אבל, התשובה העקרונית לשאלה העקרונית היא ברורה. לא מטילים הגבלות לא מוצדקות על זכויות יסוד של אחד רק משום שהדבר יקל הטלת מגבלה מוצדקת על זכויות יסוד של אחר, ובבעיה של אמון מטפלים בכלים של בניית אמון: איסוף ופרסום מידע על נתוני הדבקה, לצד הטלת מגבלות סבירות על כל הפעילויות לגביהן יש מידע המוכיח כי הן בעלות פוטנציאל ההדבקה, לרבות אלו הנובעות מזכויות יסוד, על בסיס הנתונים הללו.
למעשה, הכריכה בין הזכויות השונות מעלה חשש הפוך וחמור: הממשלה עלולה לפעול בצורה נמרצת מדי להגביל זכויות לא פוליטיות כגון הזכות להתפלל ולהתחתן על מנת לקנות בדרך זו לגיטימציה להגביל זכויות פוליטיות כגון חופש האסיפה וחופש הביטוי. מסגור כזה של מדיניות הממשלה יחריף עוד יותר את משבר האמון בין הציבור לבינה.
הכותב הוא סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית