התפללנו בחוץ, ברוחות ובגשמים. באחת השבתות נרטבנו עד לשד עצמותינו, ובלבד שלא להפסיד תפילה במניין. רבים הפסידו קריאה בתורה. ריבוי פרשיות השבוע שהפסידו, כבר לא ניתן להשלמה. שמרנו על הגבלת כמות האנשים המותרת בבתי הכנסת על פי ההוראות. אנשים רבים לא ראו בית כנסת כבר חצי שנה. מתפללים קבוע בכביש. ימי חול שבתות וחגים. ואז הגיעו ההפגנות בבלפור.
עמדנו פעורי פה, נדהמים לראות אלפי אנשים צפופים, מתחבקים, מתנשקים והכל חוקי, הכל בסדר. סיפור קפקאי. אנחנו מתאמצים שלא לעבור מגבלה של 20 איש בבית הכנסת, סובלים סבל יומיומי שלוש פעמים ביום כדי לקיים מצות תפילה תוך שמירה על הוראות הממשלה, ובלבד שלא תתפשט המגיפה, והשמאל הישראלי מתקהל באלפיו? איך?
חברי הכנסת, כמו גם היועץ המשפטי לממשלה, גילו יכולת אינטליגנטית מדהימה, והכריזו שזכות ההפגנה גוברת על הכל. היו גם כאלה שהגדילו לטעון, שאף אחד לא נדבק בהפגנות. נו באמת. תיכף תספרו לנו שמלאכי שמיים סוככים בכנפיהם ומגינים על כל מי שבא להפגין נגד בנימין נתניהו. על מי אתם עובדים?
מעבר לפשיטת הרגל המוסרית של נבחרינו, שהתגלו במערומיהם הערכיים, התפלאתי מאוד, לאן נעלמה המוסריות, האכפתיות ואהבת האדם של השמאל הישראלי? איך רבים מרשים לעצמם לסכן את חיי האומה, בכלכלה ובנפש? ציוץ של יריב אופנהיימר, גרם לי להבין את העניין - "חופש הדת נשמר בבית. חופש הביטוי וזכות ההפגנה נשמר ברחובות". כל כך התפלאתי. האם הוא אינו יודע מה זה בית כנסת, קריאה בתורה, תקיעה בשופר, קדיש, קדושה ועשירי למניין? אבל הפליאה היותר גדולה היא, מדוע הוא חושב שהזכות שלו להפגין, גוברת על הזכות של עם ישראל לחיות? איך הוא מרשה לעצמו לסכן חיי אדם? מה זה אומר על הדרך בה הוא מעצב את השקפת עולמו בנושאים אחרים? ואז הבנתי. הבנתי הכל.
חלק מהשמאל הישראלי הוא דתי. חרדי. רק בדת אחרת. הריק שנותר אצלם מעזיבת תורת ישראל, התמלא בדת חדשה. הם סוגדים לאליל ההפגנות וחופש הביטוי, או במילים אחרות, החופש לעשות כל מה שבא לך, גם אם זה בא על חשבון אחרים. יש מי שיאמר, אם זה מה שעושה להם טוב, שיהיה להם לבריאות. אז זהו, זו בדיוק הבעיה, שזה לא מביא לאף אחד בריאות. אליל ההפגנות, בשונה הוא אליל מסכן חיים. הכלל בתורת ישראל אומר, שפיקוח נפש דוחה שבת. אבל אצל אליל ההפגנות, פיקוח נפש אינו דוחה שום הפגנה. גם אם מדובר בהפגנה שאין בה שום חידוש מלבד שנאה לבנימין נתניהו.
הלוואי ויכולתי לסיים בזה את העניין. אבל אז הגיע הסגר של ראש השנה. 4,000 נדבקים ביום, ורק עכשיו נזכרתם לעשות סגר? למה לא עצרתם זאת הרבה קודם? זה נראה שמישהו "שמר" את הסגר לחגים. מישהו חשב שהזמן המתאים ביותר לעשות סגר, הוא בחגי תשרי. מישהו שמצוות שופר, ועוד מצוות רבות הנוהגות בחגים אלו, לא ממש מדברות אליו, חיכה ודחה את הסגר המתבקש זמן רב מידי, מתוך המתנה מכוונת. המתנה מזלזלת. המתנה חסרת ערכים. המתנה שהביאה אותנו עד הלום.
המסקנה העולה מכל האמור היא, שהפוליטיקה הישראלית, חסרה היום יותר מכל, קול ישראלי שורשי, שפוי ומאוזן. קול שעדיין יכול לבוא מהציונות הדתית, לו רק תשכיל לחזור לעצמה, לדרכה הערכית והמחברת.
הכותב הוא יו"ר "רוח ירושלמית", תנועה יהודית-חברתית