חוף הים. איך ישראל התמקמה במקום ה-14 במדד האושר של האו"ם / צילום: שאטרסטוק
בישראל קיים פרדוקס משונה: מצד אחד, אנחנו בין המדינות העניות, האי-שוויוניות ובעלות הההכנסה הנמוכה יותר ב-OECD (ובאחרונה הצטרף עוד תואר מחמיא: שיאנית עולם בשיעור מקרי הידבקות בקורונה למיליון איש). מצד שני, האזרחים כאן הם בין המאושרים בעולם. במדד האושר האחרון של האו"ם, ישראל דורגה במקום ה-14 מבין 153 מדינות. כדי להבין את מקור הפרדוקס, החליטו ירון ואורלי זליכה לחקור את הנושא.
הוא פרופ' ירון זליכה, ראש החוג לחשבונאות בקריה האקדמית אונו ולשעבר החשב הכללי באוצר; והיא ד"ר אורלי זליכה, חוקרת בכירה במרכז הלאומי לבקרת מחלות במשרד הבריאות.
מה הם גילו? שכנראה, באמת, הדירוג הזה לא מייצג, כי הוא מבוסס על דיווח עצמי, סובייקטיבי, של רווחתם הנפשית של האזרחים, ולא על התנהגות. ויש להם גם הצעה לאיך אפשר למדוד את הדברים אחרת: למשל, דרך מדידה של המצב ההופכי לאושר, שהוא דיכאון. הסיבה לכך שבכלל יצאו למחקר הזה הוא שלדבריהם, חשוב מאוד לדעת איך למדוד אושר. ולא רק הם חושבים כך. כלכלנים בכלל מנסים לפצח בשנים האחרונות את הדרך הנכונה למדוד את רווחתם של האזרחים, לא רק דרך מדדים כלכליים "קרים", כמו צמיחה (כלומר, הגידול בתמ"ג). כי צמיחה שכזו לא בהכרח תורמת לגידול ברווחה נפשית.
לפי זליכה, "המטרה צריכה להיות להיעזר במדדי האושר כדי לקבוע מדיניות". אל מדדי האושר מבוססי הדיווח העצמי צריך להכניס לדבריו עוד מדדים ונתונים כמו אי שוויון בהכנסות, דיכאון ואחרים.
האם במקומות עניים רואים גם הרבה יותר אושר?
זליכה מדבר על כך שרכיב שמשפיע במידה רבה על אושרם של אנשים - וכך גם הראו מחקרים רבים בכלכלה התנהגותית - הוא אי שוויון בהכנסות. ובאמת, במקומות שבהם אי השוויון הזה נמוך, גם כאשר מדובר במקומות עניים, רואים גם הרבה אושר (ככל הנראה, הרי גם שם מדובר באושר מדווח). רואים זאת במדינות הנורדיות, שגם הן תמיד מדורגות ראשונות במדדי האושר. מדינות כמו פינלנד, דנמרק, נורווגיה ושוודיה. במדינות אלה גם לא נהוג לחלום בגדול ולחשוב על עצמנו כעל מיוחדים, אלא לחלום בקטן, ולשאוף לחיים שבהם הכל מתקיים במידה. ואלה גם מדינות (לבד משוודיה) שהתמודדו היטב גם עם וירוס הקורונה, אולי מכיוון שרמת האמון במוסדות בהן די גבוהה.
רואים זאת בקרב החרדים בישראל, שבכל הסקרים מתגלים כאוכלוסיה המאושרת ביותר. ערים חרדיות לרוב עניות, אך העוני משותף לכולם. ורואים זאת גם ב"אזורים הכחולים" מסביב לעולם - אזורים שידועים בתוחלת החיים הגבוהה ובאושרם של תושביהן - שחלקם די עניים. אזורים אלה הם האי אוקינאווה ביפן; האי סרדיניה באיטליה; העיר לומה לינדה בקליפורניה ארה"ב; האי איקריה ביוון; וחצי האי ניקויה בקוסטה ריקה. מי שזיהה את האזורים האלה הוא העיתונאי האמריקאי דן בטנר שמסביר: "תושבי האזורים הכחולים חיים הרבה שנים בגלל העוני שלהם. אין להם מכוניות, אז הם הולכים. גינת הבית היא מקור המזון הכי זול בשבילם. הם גם צריכים להסתמך על תמיכה משפחתית, אז הקשרים בתוך המשפחה חזקים יותר".
ומה עם ישראל? האם גם כאן יש אזורים כחולים? והאם בכלל צריך אזורים כחולים כדי ללמוד על איך לחיות הרבה שנים ולהיות מאושרים?
"האמת שלא חלמתי שאחיה כל כך הרבה שנים" אמר לנו ארקדי פונשטיין, בן 94, ווטרן של הצבא הרוסי ממלחמת העולם השנייה. היום הוא גר בערד והוא מרוצה מאוד מהחיים: "ידעתי שאני חי, שצריך להילחם ולחיות עוד יום. רק עכשיו אני יכול לעצור, להסתכל - ועכשיו לא חסר לי כלום". זה הסוד של ארקדי לאריכות ימים: "להיות מסודר. לנוח בזמן, לאכול בזמן ארוחות קטנות וללכת ברגל".