סניף דיסקונט מרכנתיל / צילום: שלומי יוסף, גלובס
אמצע יולי השנה, עזריאלי תל אביב. אל המגדל העגול מגיע גרי בינטר, בן למשפחה אוסטרלית ענפה. בינטר מגיע לסיטואציה לא נעימה ובעיקר לא שגרתית - חקירה.
מדוע חתמת על מסמכים בנקאים בשם ג'ון בלאן, שאינו שמך - הוא נשאל.
האם עשית זאת לאחר ששאלת את הבנק? מקשה החוקר, עו"ד ליאור דגן ממשרד פירט וילנסקי, מזרחי וכנעני.
"אכן כן". משיב בינטר.
"האם אני יכול להסיק מזה שזה היה רעיון של הבנק (שתחתום בשם בדוי. ש' ל')", שואל דגן.
"נכון", משיב בינטר.
הסניף שבו נחתם המסמך היה הסניף הראשי של מרכנתיל דיסקונט, ברחוב אלנבי בתל אביב. השם הבדוי הזה היה רק אחד מתוך סדרה של שמות שתחתיהם נפתחו חשבונות שונים הקשורים למשפחת בינטר. והחקירה הזו היא אחד משיאיה של פרשה ענפה הנחשפת כאן במלואה לראשונה. פרשה שבמרכזה טענות להעלמות מס על פני למעלה משני עשורים (1990-2012), פרשה שעוברת כל הדרך מתל אביב לסידני ובחזרה, ודרך שורה של סניפי בנק ישראליים.
זהו סיפור על הסתבכות פיננסית של משפחה יהודית עשירה מאוסטרליה, אבל גם על חשד לרשת סבוכה של העלמות מס שבו כביכול הסתבכה. אבל זה גם סיפור על בנקים ישראלים, דיסקונט ומרכנתיל דיסקונט, שלא רק העלימו עין אלא על פי החשד לקחו חלק פעיל ומודע בפעולות שנועדו להסתרת כספים ולהורדת חבויות מס.
הקשרים: החלטה בבימ"ש בסידני ומעורבות של דיסקונט
ארבע שנים לאחור. אוסטרליה.
בית המשפט בסידני קובע כי חברות שבבעלות משפחת בינטר העלימו במשך השנים מסים בגובה 120 מיליון דולר אוסטרלי, וכי הנושאים באחראיות לכך הם כמה מבני המשפחה.
פסק הדין מגולל כיצד הסתירו בני המשפחה כספים, ומותח ביקורת קשה על תפקידם של הבנקים הישראלים ובעיקר בנק דיסקונט - בפעולות הללו. פסק הדין הזה ניתן כשלוש שנים לאחר שכל בני משפחת בינטר עזבו את אוסטרליה, חלקם לארצות הברית, וחלקם, כמו גרי בינטר, אביו אמיל שנפטר מאז ואמו ושתי אחיותיו, לישראל. כאן הם מתגוררים עד היום בבניין יפהפה לשימור שרכשו בשדרות רוטשילד בתל אביב.
יש לציין כי גרי בינטר עצמו היה אמנם אחד הנתבעים, אולם השופטת קבעה כי לא הוכח חלקו בעניין. בנק דיסקונט, לעומת זאת, כך סבור בית המשפט באוסטרליה במסגרת החלטת ביניים, ייתכן שהיה שותף פעיל ומודע לאותן פעולות באותן השנים. דיסקונט, כך על פי החשד, העמיד למשפחה הלוואות תמורת פיקדונות, ללא היגיון כלכלי ולכאלו ששימשו לכאורה למטרה אחת בלבד - העלמות מס.
בתי המשפט באוסטרליה מתארים שיטה של ממש: לפיקדונות, שנעשו רובם בישראל, הוכנסו כספים שרשויות המס האוסטרליות לא היו מודעות לקיומם. על סמך הכספים האלה ניתנו הלוואות, וכך נכנס הכסף לאוסטרליה ככזה שלא חייב במס. ולא רק שאיננו חייב במס, אלא שהוא אפילו מאפשר לנכות מההכנסות שכן חייבות במס את הריבית שמשלמים על ההלוואה. הרווח של הבנק על השירות הזה הוא הפער שבין הריבית שהוא משלם על הפיקדון, לריבית שנותנים לו על ההלוואה. לרוב זה עמד על בסביבות חצי אחוז.
בנק דיסקונט לא לבד. הפרשה הגיעה בעבר גם לפתחו של בנק הפועלים שחתם מצידו על פשרה עם המפרקים של משפחת בינטר, ושילם 11 מיליון שקל מבלי להודות בדבר. שנה לאחר מכן הושגה פשרה בתביעה נגזרת שהגיש בעל מניות בפועלים, נושאי משרה שילמו עוד 4.3 מיליון שקל (באמצעות הביטוח) והסיפור נסגר.
זו לא הפעם הראשונה שבנקים ישראלים עומדים במרכזן של פרשות העלמות מס חובקות עולם. הפועלים, לאומי וגם מזרחי טפחות הסתבכו בשנים האחרונות בסיפורים דומים מול רשויות המס האמריקאיות, אבל בכמה הבדלים. בכל הפרשות המדוברות (ראה מסגרת) היה מדובר בחשדות פליליים ובתיקים שהתנהלו מול רשויות שלטון החוק, ההאשמות הכילו מספר גדול יותר של מקרים שונים. היקפי החשיפה היו בהתאם גם גדולים בהרבה.
במקרה שלפנינו מדובר באירוע שנוגע לחלקים ממשפחה אחת בלבד, אבל כזה שלפי הטענה נעשה באמצעות סניפי בנק ישראלים מישראל. מי שעומד אל מול הבנקים הישראלים הם המפרקים ולא הרשויות האוסטרליות, ולכן המסגרת המשפטית היא אזרחית ולא פלילית. אלא שהיקפי העלמות המס, המעשים שמיוחסים לבנק והמסמכים שהתגלו עד כה הובילו את בתי המשפט באוסטרליה לביקורת חריפה, כדי כך שהסיפור הזה לא רק מאיים לגרור את בנק דיסקונט לערכאות באוסטרליה, הוא גם רודף אחריו לישראל.
בימים אלה פועלים בישראל מפרקים של כמה מהחברות של משפחת בינטר - ג'ון שיאן ואיאן לוק - דרך משרד עורכי הדין הישראלי פירט, וילנסקי, מזרחי, כנעני. פירט, דגן וע"ד סיון לב דורשים מסמכים, מגישים בקשות לבית המשפט ומבצעים חקירות (כולל החקירה האמורה של גרי בינטר, שכאמור התביעה האישית נגדו נדחתה). כשהמטרה ברורה - להכניס כמה שיותר כסף לקופת הפירוק.
הדבר לא היה מתאפשר אלמלא נכנס לתוקפו בספטמבר 2019 חוק חדלות פירעון חדש, הכולל פרק (ט') העוסק בחדלות פירעון בינלאומית ומאפשר לגופים מחו"ל כגון מפרקים ונאמנים לפעול בישראל. המפרקים האוסטרלים היו הראשונים, ובינתיים היחידים לקבל, מהשופט חגי ברנר סמכויות לפעול כאן בשם 13 חברות שונות בפירוק של הבינטרים. וזה כבר הופך את סיפור העלמות המס גם לתקדים משפטי מעניין.
"ההשלכות של החוק הזה", אומר עו"ד עפר פירט, שותף ומייסד במשרד, "יהדהדו עמוק בשוק המסחר הישראלי. אם מדינת ישראל הייתה המחבוא של כל אוליגרך או יהודי עם כסף שרצה להחביא דברים, עכשיו זה יהיה הרבה יותר קשה, אם בתי המשפט יכירו במפרקים זרים ויתנו להם לפעול בישראל". במלים אחרות, ככל ששיתוף הפעולה הבינלאומי בתחום ההון השחור הולך ומתחזק, ישראל מפסיקה להיות מפלטם של בעלי הון יהודים שהסתבכו בארצות מגוריהם.
מסמכים שהוגשו רק השבוע לבית המשפט המחוזי בתל אביב יכולים ללמד על עומק החקירה המקומית הצפויה. מסמכים אלו כוללים טפסים, שמעידים כביכול על השיטה, ביניהם כאלה שנחתמו בסניף מאפו של הבנק בישראל, וכן מסמכים שמעידים על פעולה תחת השם ג'ון בלאן ושמות נוספים, בדויים כמובן.
הנפילה: אימפריה, חקירת מס, הלשנה, הסתבכות
זה כמובן התחיל אחרת לגמרי. האחים ארווין ואמיל בינטר ילידי ברטיסלבה שבמזרח אירופה הגיעו לאוסטרליה ב-1950, התיישבו במריקוויל שבסידני והחלו לייצר נעליים. הקפיצה העסקית המשמעותית של המשפחה תגיע בהמשך, עם הקמת חברה לייצור מיצים טבעיים, שהצליחה לשלש את עסקיה תוך שנים ספורות, שינתה את שמה לנודי ג'וס (Nudie Juice) והפכה לעוגן של אימפריה שכללה השקעות נוספות, בעיקר בתחום הנדל"ן. לימים תימכר חברת המיצים, עם יציאת המשפחה מאוסטרליה - ב-80 מיליון דולר אוסטרלי, ובהמשך הכסף הזה יוקפא בחלקו על ידי רשות המסים האוסטרלית.
גרי בינטר, בנו של אמיל, היה עד אז דייל בחברת התעופה הלאומית של אוסטרליה, קוואנטס. מבין בניו של ארווין, מייקל היה עורך דין שייעץ בשלב מסוים לרשות המס האוסטרלית; פיטר היה בנקאי, אנדרו ניהל את עסקי המיץ, ואילו רונלד - שימו לב לרונלד - היה רופא עיניים וחלוץ בתחום טיפולי הלייזר לתיקון ראייה (למעורבות העקיפה והמפתיעה שלו בפרשה, נגיע מיד).
ובינתיים אנקדוטה קטנה: במהלך התחקיר פנינו למספר עיתונים אוסטרליים בבקשת עזרה. מומחה המסים של ה"טקס טכניקל" - ג'ון מורגן, סיפר לנו כי הוא מכיר היטב את מייקל בינטר ושניהם התמחו יחד בחוקי מיסוי וישבו בהרבה ועדות שסייעו לרשויות המס בנושאים שונים. "הייתי מאוד מופתע שהוא פתאום נעלם ככה מאוסטרליה", כתב.
החשדות של רשויות המס החלו לבצבץ כבר בביקורת שנערכה לעסקי המשפחה ב-2006. ארבע שנים לאחר מכן, הרשויות כבר היו משוכנעות - משפחת בינטר העלימה מסים במשך שני עשורים. טענתו של אנדרו בינטר כי המסמכים של ארבע מהחברות של המשפחה הושמדו בשריפה ב-2004 לא סייעה לפזר את החשד.
בין המשפחה ושורה של חברות שבהם שלטו הבנים לבין רשויות המס התנהלו חילופים מייגעים של שומות מס - וערעור עליהן, במשך שנים. עד הרגע המכריע ב-2012. בשלב הזה, ביקשו רשויות המס מבית משפט בישראל עזרה בהשגת מסמכים בנקאיים. בניסיון לעצור את רוע הגזירה עלה מייקל בינטר המבוהל על מטוס לישראל והגיע להיוועץ בעורך דין מקומי. בינטר לא ידע עברית, אבל הוא כן ידע שגיסתו, דברה הובר (אשתו של רונלד רופא העיניים), נמצאת בישראל בחופשה והיא דוברת עברית שוטפת.
מייקל בינטר ביקש מהובר להתלוות אליו לפגישה, שבה חשף את תרגילי המס של המשפחה וגם את הכוונה שעמה הגיע לישראל - לבדוק כיצד הוא יכול להשמיד מסמכים בנקאיים. מה שהוא לא לקח בחשבון זה את הסכסוך הכספי שהיה להובר ובעלה רונלד עם יתר האחים. סכסוך שהובל את הובר, המתורגמנית שזה עתה נחשפה לכל סודות המשפחה, להפוך לגרון העמוק של רשויות המס האוסטרליות.
המידע שסיפקה היה בדיוק הדבר שהרשויות היו זקוקות לו. הן העלו ווליום בהליכים המשפטיים נגד המשפחה, דרשו פירוק של החברות שלא יכלו לשלם את שומות המס שנקבעו להן ותבעו (דרך המפרקים שמונו) בני משפחה שכיהנו כנושאי משרה בהן. האימפריה המשפחתית התפרקה. כל בני המשפחה עזבו במהירות את אוסטרליה בקריסה עסקית מהדהדת שזכתה בעיתונות המקומית לכינוי "נפילתו של בית בינטר" (The fall of the house of Binetter).
העתיד: דיסקונט בדרך למשפט באוסטרליה
בימים אלה עדיין מתנהלות באוסטרליה תביעות נגד מי מבני המשפחה שנחשדים במעורבות פעילה בהעלמות המס. גם מקומו של בנק דיסקונט לא נפקד מההליכים המשפטיים. על פי הדוחות של הבנק, הוא עצמו מעריך את החשיפה בפרשה ב-190 מיליון דולר אוסטרלי (כ-475 מיליון שקל). בנק הפועלים, שחלקו היה כאמור נמוך בהרבה כספית, התפשר וסגר את העניין.
האסטרטגיה המשפטית של בנק דיסקונט בהקשר הזה פשוטה: לעשות הכל כדי לא להגיע למשפט באוסטרליה. הבנק כבר טען שאין סמכות לשפוט אותו על הלוואות שניתנו בישראל, הסביר שלא ייתכן שיישאר הנתבע הזר היחיד בתביעה ועוד.
באוגוסט השנה נראה היה שלפחות כרגע, הכף נוטה לרעתו. בית המשפט דחה את הבקשה של דיסקונט שלא להישפט באוסטרליה. המפרקים הגישו תביעה נגד הבנק ישירות, ובפסק דין מפורט הסביר בית המשפט באוסטרליה כי לפחות על פניו נראה שהבנק ידע אף ידע שהוא מעורב - לכאורה - בהלבנת ‘כסף שחור' כהגדרת פסק הדין מ-2016, ובהעלמות מס.
למעשה, השופט לא הסתיר את הזעזוע שהוא חש מחלקו של בנק דיסקונט בפרשה. תוך שהוא מתאר מסמך ממרץ 2004, מעין טיוטה למסמך הלוואה שהוכן על ידי אחד הבינטרים רק כדי שיודפס לאחר מכן על נייר עם לוגו של הבנק.
"תוכנו של המכתב", כותב פוסטר, "לא מותיר ספק כי סיוויק (אחת החברות של הבינטרים) היא זו אשר קובעת את שיעור הריבית על ההלוואה כביכול (so called) במטבע זר (כלומר בדולר אוסטרלי) ולא דיסקונט". במלים אחרות - השופט קובע שלבנק בכלל לא היה אכפת מה גובה הריבית שתשולם לו ומה גובה ההלוואה. וזה יכול לקרות רק במקרה אחד: כאשר לא מדובר בהלוואה אמיתית שיכולה לסכן אותו.
"המסמכים האלה", מוסיף השופט, "מעידים כי הבנק, דרך מנהליו ועובדיו, היה מודע בהחלט שההסדרים האלה משמשים לייצר הפחתות ריבית לא מוצדקות לצורכי מס, באוסטרליה".
זה לא המכתב היחיד שנכתב כביכול על ידי הבינטרים, רק על מנת שבנק דיסקונט ישלח אותו כאילו נכתב על ידו. לפסק הדין מאוגוסט מצורפת למשל טיוטה של מכתב משנת 2007 שכתב עורך דינה של המשפחה, על מנת שזה ישלח בחזרה אל המשפחה. בגוף המכתב מתוארת היכרות ארוכת שנים בין המשפחה לבנק, וכן נכתב כי ההלוואות שניתנו (במהלך השנים) הן עם או בלי בטחונות, אבל כולן תחת ערבויות אישיות של מר ארווין בינטר או מר אמיל בינטר.
הדברים מגיעים לאבסורד של ממש, כאשר על מכתב הטיוטה מתנוססות המלים "תחת לוגו של בנק דיסקונט".
הבנק מצדו - כך בפסק הדין - עשה שימוש במרץ 2009 באחת הטיוטות שהוכנו עבורו על ידי בני המשפחה והצהיר כי כל ההלוואות ניתנו לבינטרים תחת ערבויות אישיות. השופט מכנה את המכתב "מטעה" וכותב: "לדעתי, זו אינדיקציה מאוד חזקה שדיסקונט היה מודע היטב לתוכנית שהפעילו הבינטרים ולכך שמטרתה הייתה להתחמק ממס באוסטרליה. לדעתי, המכתב הזה במיוחד מהווה בסיס מוצק לשער שדיסקונט ידעו (על כך שההלוואות משמשות למעשה כלי להתחמקות ממס)".
ארווין הלך לעולמו ב-2009, אמיל בינטר נפטר ב-2014 בישראל, זמן קצר קודם לכן עזבה המשפחה כולה בחיפזון את אוסטרליה והתפצלה. ילדיו של ארווין היגרו לארה"ב ולמקומות נוספים ובהמשך הגיעו לפשרה שפרטיה חסויים וסיימו את סאגת העלמת המס. צאצאיו של אמיל עדיין מתמודדים עם הפרשה. מישראל.
כאשר נשאל גרי בינטר בנו באחת החקירות בפרשה לפשר העזיבה החפוזה את אוסטרליה, הוא טען שרק עזבו ולא ברחו, בלי להחליט האם זו עזיבה סופית או לא. "נאמר לי על ידי מספר אנשים", הסביר, "שיש לנו מאבק ממשך עם רשות המסים האוסטרלית ושזה אף פעם לא יהיה מאבק הוגן אם נישאר באוסטרליה". כאשר התבקש לנקוב בשם היועץ שעמד מאחורי העצה הזאת, אמר שמדובר בעורך דין בירושלים שהוא איננו מצליח להיזכר בשמו.
ומה לגבי בנק דיסקונט? שם למעשה מתמודדים היום עם שתי חזיתות משפטיות שהן כאמור תולדה של מעשי העבר שפורטו כאן בהרחבה: תביעת המפרקים באוסטרליה שכבר נקבע כי תיערך שם ולא בישראל והליכים משפטיים שמקיימים המפרקים בבתי משפט מקומיים, כדי לנסות ולהגיע לעוד מסמכים ובעיקר עוד ועוד נכסים של המשפחה שחלקה מתגורר היום בישראל.
ימים יגידו כיצד הפרשה תיגמר. לא יהיה מופרך להניח שבדרך היא עומדת לעלות לבנק הרבה מאוד כסף.
דיסקונט: דוחים על הסף ומתכוונים לערער
בנק דיסקונט: "מדובר בתביעות אזרחיות-כספיות שהגישו באוסטרליה מפרקים של מספר חברות בבעלות משפחה אוסטרלית מסוימת. מפרקי החברות תבעו את בני המשפחה בטענה שהעלימו מס באוסטרליה ולאחר מכן תבעו (בין היתר) את הבנק בהליך אזרחי. הבנק דוחה על הסף ומכחיש הן את התביעות והן את הטענות המופיעות בכתבה (אשר חלקן אף לא נטענו במסגרת ההליכים המשפטיים). השירותים הבנקאיים לחברות האוסטרליות ניתנו אך ורק בישראל, תוך שהבנק פועל בהתאם לדין שחל עליו בישראל בכל עת ומבלי שהיה מודע להעלמת המס הנטענת לכאורה. עוד יצוין, כי החשבונות המדוברים נסגרו לפני שנים.
"יצוין כי ההחלטה המדוברת שהתקבלה בבית משפט אזרחי באוסטרליה היא החלטה מקדמית ופרוצדורלית בלבד, הקובעת כי התביעה האזרחית תתנהל באוסטרליה ולא בישראל. אין מדובר בהכרעה לגוף העניין. הבנק הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה. מאחר שההליכים נגד הבנק תלויים ועומדים, הבנק לא יתייחס לגופן של הטענות מעבר למה שנאמר".
תגובת הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור: "הרשות היא גוף מודיעיני, וככזה אין באפשרותנו להתייחס לדברים ולגופים. אין בכך אישור או התייחסות לנושא ו/או לעצם קיומו".
תגובת הפיקוח על הבנקים: "לא נוכל להתייחס למקרה בטרם ימוצו ההליכים המשפטיים. הפיקוח עוקב אחר המקרה ונוקט בצעדים הנדרשים. נציין כי הפיקוח מקפיד ביתר שאת על נושאי הציות, לרבות בפעילות חוצת גבולות".
עו"ד דרור קדם, ממשרד מיתר - המייצג את גרדה, גרי, דבי וליסה בינטר לעניין בארץ: "לקוחותי לא חייבים שקל לאף אחד. המפרקים האוסטרלים תבעו את אחד מהם, גרי בינטר, באוסטרליה, הפסידו, וערעור שהוגש נדחה. להשקפתנו, ההליכים שהם מנהלים כיום בישראל הם הליכי סרק".
מבנק הפועלים לא נמסרה תגובה.
סערה מעולם הבנקאות הישן | רון שטיין, פרשנות
הפרשייה החדשה של בנק דיסקונט תיגבה כנראה מחיר מהבנק בגין התנהלות בעייתית שביצע לכאורה גם לאחר שלבנק כבר היה צריך להיות ברור שאסור לו לפעול כך.
מהבחינה המהותית, מדובר בשריד מהעבר כשההתנהלות הלא-ראויה לכאורה של הבנק ממחישה היטב את המציאות שאפיינה בעבר את ענף הבנקאות בישראל. מאז השתנו פני הדברים. בעיקר מאחר שבעשור הקודם שינתה ארה"ב את הכללים בהתנהלות הבנקים הזרים מולה ומול אזרחיה - שינוי שזלג לעולם כולו, ומוביל לכך שהסבירות שפרשה שכזו תקרה היום הוא נמוך.
הקשר הפסול לכאורה של משפחת בינטר עם בנק דיסקונט התקיים בין היתר דרך הסניף של הבנק בפינת הרחובות בן יהודה-מאפו בתל אביב, סמוך לטיילת ולמלונות המפוארים של תל אביב, ונמשך עד שנת 2012. המיקום של הסניף האמור נבחר לנוחות התיירים העשירים שבאו לישראל, כמו שקרה בסניפים יעודיים דומים של הבנקים המתחרים, שכיוונו לאורך עשורים לכספים גדולים של יהודים מהעולם, גם כשמקור הכסף היה בעייתי.
ישראל יוצאת מ"הרשימה השחורה"
בעשורים האחרונים המציאות השתנתה. עד שנת 2000 לא הייתה מסגרת חקיקתית אמיתית לאיסור הלבנת הון בישראל. ב-2001 חוקק החוק, וב-2002 הוקמה הרשות לאיסור הלבנות הון. רק אז יצאה ישראל מ"הרשימה השחורה" הבינלאומית בהקשר זה. היציאה מהרשימה השחורה הצריכה לא רק את הקמת הרשות וחקיקת החוקים הרלבנטיים, אלא גם ביצוע של סדרת ביקורות בבנקים.
אך זה לא היה סוף פסוק. ב-2005 עלתה לכותרות פרשה בבנק הפועלים שהציפה את הנושא והביאה לשינוי נוסף בתפיסה. אז גם היה צריך להיות ברור לכל הבנקים שהעלמת כסף שמקורו בגניבה ממישהו, גם אם זה קרה בחו"ל, היא דבר אסור.
קפיצת המדרגה המרכזית הנוספת קרתה ב-2008, כאשר האמריקאים לקחו את הבנק השוויצי UBS ותלו אותו בכיכר העיר. שנים ספורות לאחר מכן החלו החקירות בגין סיוע להעלמות מסים נגד בנקים ישראלים, מהלך שכבר אז היה צריך לסמן לדיסקונט שמדובר בהתנהלות בעייתית.
התפתחות זו כה מהותית עבור הבנקאות העולמית, וגם בישראל, עד כדי כך שכשהאמריקאים התחשבנו עם לאומי, הפועלים ומזרחי טפחות על הקנסות בגין העבירות שביצעו בארה"ב - הם תימחרו ב"מחיר מופחת" את מה שקרה לפני 2008 וב"מחיר מלא" את העבירות שקרו לאחר התפוצצות פרשת UBS.
אך לא רק זאת. באותן שנים גם דובר גם בישראל על הבעיות במתן הלוואה כנגד פקדונות בהקשרים אלה, כשבין היתר, בסוף אוקטובר 2010, כשהקשר עם משפחת בינטר טרם נפסק לכאורה, בנק ישראל קנס את דיסקונט בכ-3.7 מיליון שקל "בגין הפרות של הוראות מכח חוק איסור הלבנת הון". כך שבדיסקונט היו צריכים לדעת שהמציאות השתנתה בכל הנוגע להפרות של חוק איסור הלבנות הון.
הבנקים הגדולים כבר שילמו
בכל מקרה, ככל שיימצא אשם דיסקונט לא יהיה לבד בהקשר זה. בשנים האחרונות שילמו הבנקים הגדולים האחרים קנסות עתק לאמריקאים בגין סיוע ללקוחות להעלים מס (לצד תשלומי עתק נוספים על ייעוץ משפטי וחשבונאי) - לאומי שילם 400 מיליון דולר, מזרחי טפחות שילם 195 מיליון דולר, והפועלים שילם 874 מיליון דולר (ולצדם כ-30 מיליון דולר נוספים בגין חלקו בפרשת המירמה בפיפ"א).
ובכל זאת, מדובר בהפרות נקודתיות שנעשו ממזמן. מאז 2012 ועד היום סניף דיסקונט המדובר כבר אינו סניף בנק אלא גלריה זמנית שממלאה את החלל שהשאיר הבנק עד שהבניין יהפוך למלון, כשבד בבד גם ההנהלה בבנק דיסקונט השתנתה.
על פניו נראה שמה שקרה אז לא יקרה היום. רק שבינתיים, לבנקים הישראלים כולם, לא רק דיסקונט, לקח זמן רב מדי להפנים שהכללים בעולם השתנו. את העלות העודפת על הכשלים וההפרות בעבר שילמו וישלמו בעיקר בעלי המניות.